ערב הקמת הוועדה לבחינת הסדרי החוב, רציתי לספר לכם על ההצלחות שלי בעסקים.
שנים גידלתי את התוכי שלי, האכלתי אותו, השקיתי אותו, כל מי שבא לבקר אמר לי "זה תוכי מיליון דולר", ואז החלטתי לממש. חבר אחד הציע לי להחליף את התוכי בשני החתולים שלו, כל אחד חצי מיליון דולר, אבל זה לא משאיר מזומן בכיס ועל כן הלכתי על שיטת האחזקות.
מה שוויו של תוכי? האם הוא שווה שקל? מיליון שקל? מיליון דולר?, והתשובה היא שהמחיר של תוכי הוא כמה שמוכנים לשלם עבורו.
ומי משוגע ישלם לי מיליון דולר על תוכי? אבל אולי מאה אלף ישלמו? מאתיים אלף?
אז בואו ואספר לכם,
אני וחבר הקמנו חברה בבעלות שווה, כל אחד השקיע שקל. אני מכרתי לחברה את התוכי בתמורה לשני שקלים, ובכך הפך התוכי לנכס של החברה.
חלפו כמה חודשים חברי נזקק למזומן ואז קניתי ממנו 5% מהחברה בתמורה ל-5000 דולר, ובגלל שלא היה לי כסף לביצוע הרכישה, לקחתי הלוואה מהבנק. בשלב הזה עוד לא הכירו אותי בבנק, ושמתי כערבות את הטאראנטע של האישה.
עם כסף בקופה הפעילה החברה כמה קבוצות של יחסי ציבור וכך פשטה לה השמועה שמשקיע שילם 5000 דולר על 5% מהון המניות של החברה. מכאן ששווייה של החברה עומד על מאה אלף דולר, וכל מה שיש לה זה תוכי שאפילו לא מדבר.
וכאן עמדו בפני שתי אלטרנטיבות, כסף או נבחרת:
אלטרנטיבת הכסף, למצוא איזה אספן, שיקנה מהחברה את התוכי ב 6000 דולר, 5000 דולר מחזירים לבנק ואחרי הוצאות נשארים כל אחד עם 150 דולר שזה בכלל לא רע במקרה של תוכי שמחירו שני שקלים.
והאלטרנטיבה השנייה היא להאמין בעצמי שאם יש כזה אדם שהיה מוכן לקנות 5% מהמניות של פי שווי של 100,000 דולר ודאי שהתוכי שווה הרבה יותר.
ואזי עם חלוקת הדיבידנד על ההכנסה של ה 5000$ ותוך שימוש במניות כבטוחה אני הולך לבנק מלוה עוד סכום כסף ואז אני קונה 5% מהמניות בסכום כפול כלומר ב 10,000 דולר מה שהופך את שווי החברה ל 200,000$
בשלב מסוים אני כבר נחשב לבעל הון מבוסס, הבנקים רצים אחרי שרק אשאיר להם את המניות כבטוחות והם כבר יעמידו לי הון, והחברה מנפיקה אג"חים לציבור, מיטב כספי הפנסיה של הציבור מושקעים בתוכי.
וכך גדל שווי החברה באופן קבוע, קופת החברה מתמלאת בכסף, אני מתמלא בדיבידנדים, ושכר והוצאות ומה לא, והצמיחה היחידה בסיפור הזה היא הצמיחה של החוב לבנק, והצמיחה בגיוסי ההון - המלווה בצמיחה פיקטיבית של שווי התוכי.
מה רע?, שמים שני שקלים מהכיס, חיים שנים ברווחה כלכלית, מתחככים עם כל העולם ואשתו, קונים מטוסים ויאכטות, וכאשר מתברר בפועל שהתוכי שווה באמת רק שני שקלים, ערך המניות יורד לאפס, לא ניתן לעמוד בפירעון של אגרות החוב, הבטוחות של הבנק על החוב מתאפסות אף הן, ואז מתחילות התספורות ומחיקת החובות.
ואין למשוואה הזו פתרון אלא בהטלת חובה למתן ערבות אישית קשה וממשית המחוייבת בחוק, לחלק ניכר מהתחייבות של החברות לבנקים ולרוכשי אגרות החוב, גם אם יצטננו קצת בעלי היוזמה וימתנו קצת את ההשתוללות שלהם. צמיחה זה חשוב, אבל כשהצמיחה היא רק על חשבון מסעודה משדרות, או פינקלשטיין מקריית שמונה, זה משא שקשה להם קצת לסחוב.
כספי הפנסיה שלנו ועמלות הבנקים שאנו משלמים חייבים להיות חלק ממנוע הצמיחה של המשק אך חלק בלבד ואף לא החלק העיקרי, כי כאשר שם המשחק הוא כספי ציבור בלבד, השתן עולה לראש, נוצרות פירמידות חלולות שאסור היה שתיווצרנה, ופירמידות חלולות, קורסות, במוקדם או המאוחר, קורסות.
