שקר הקינות

מצחיקים הדתיים, חייבים אנו להודות. משעשעים אנחנו.

אנו מקרצפים את חלונות הבית לפני פסח על-מנת לקיים "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" אולם אנחנו משאירים את הויסקי והבירות בארון.

אנחנו מוכרים לגוי את טעם החמץ הבלוע בכלים כמו גם את ארץ מכורתינו. אנחנו מכסים את החלות בקידוש כדי שהיין לא יסתלבט עליהן ואנחנו אוכלים בשמיטה רק פירות וירקות שמישהו אמר עליהן שלש פעמים אתם לא יהודים אתם אוצר בית דין.

מדי פעם אנחנו מנסים לברר כמה זיתים זה כזית וכמה ביצים זה כביצה. אנחנו בולסים במהירות שיא את המצה משום שכידוע על-מנת לאכול זית אחד בזמן שאמורים לאכול חצי ככר צריך לאכול מהר, אבל ממש מהר...

אנחנו מתכנסים כולנו בבניין מפואר ובורגני שנבנה בממון רב, נאספים בשעה קבועה מראש, קוראים טקסט שמישהו אחר כתב וכופים את הראש בדיוק במקום שכתוב על-מנת לקיים– "ויצא יצחק לשוח בשדה".

אנחנו נכנסים לשותפות עם הבנק וחולקים איתו את הרווחים האסטרונומיים שלנו אבל אנחנו לא שוכחים שאסור לומר תודה אחרי שמחזירים למישהו הלוואה שנתן לנו.

כל זה טוב ויפה, משעשע ואפילו מעוגן בהלכה. יש הגיון מאחורי הדברים והגיון כידוע אנחנו אוהבים. המציאות משתנה ואנחנו תמיד היינו מהזורמים.

הבלוף הגדול

אבל יש בלוף אחד שהוא שונה. אחר לגמרי, לא אותו דבר שחז"ל כינו בשם "הערמה", משהו שיותר קשה להשלים עמו בסלחנות כזו. אנחנו מתפללים על בית מקדש לפחות שלש פעמים ביום, אנחנו צמים בי"ז בתמוז ובתשעה באב אבל כמה מאיתנו כבר עלו להר הבית? הוא שם, הושט היד וגע בו. לפנינו, מוקף רק בחומות דמיוניות של גלות, קטנות ומורא גאולה.

היהדות פעם הייתה הרבה יותר אותנטית. יהודים הסתכלו בציצית ובדקו אם הם יכולים להבחין בין תכלת ללבן כדי לדעת אם מותר כבר להתפלל ומשהגיע פסח לא השתמשו בקיטורית ולא מכרו שום דבר לאף אחד.

הימים הללו חלפו עברו להם, המציאות היא מודרנית אבל יש משהו שלא על דעתו של איש מעולם ואין לו כל קשר לשינויי העיתים. כשהרמב"ם הגיע לארץ, הדבר הראשון שעשה היה לעלות להר הבית ולאחר מכן לקבוע יום זה כיום טוב לו ולבניו אחריו. היום משתמשים אנו בשיטת הרמב"ם שקדושה שנייה קידשה גם לעתיד לבוא על-מנת להפחיד יהודים מלעלות להר.

כשהדלקנו נרות בחנוכיה דמוית המשכן נצטעפו עיננו בדמעות וכמהנו לבנות את בית המקדש. אולם עכשיו פתאום "איננו בשלים רוחנית". עוד לא הגיע השעה. האמת היא שהייתה כבר פרשייה כזו בתורה – פרשיית המרגלים שמה.

שוחחתי פעם עם רב חרדי שהסביר לי כי חשש כרת יש בדבר. שאלתי אותו אם יש לו ילדים שיהיו בריאים והראיתי לו שהפחד אינו מאיסור כרת הפחד הוא מאיסור גאולה (איסור נידה אף הוא בכרת, החשש בהר הבית רחוק לאין ערוך).

החטא הזה, הבלוף הזה, אינו משהו שניתן לבטל במחי סברה. כמטחווי קשת אנו רחוקים מהמקום הקדוש ביותר ליהודים ואנו מעדיפים לקונן אל מול כותל התמך של הר הבית.

הערבים ידעו כי יבוא היום והיהודים ישובו לארצם וידרשו את שלהם. הם אטמו את שער הרחמים והתבצרו מאחורי חומות טומאה של בית הקברות שהקימו לשם כך. הם מעיפים אבנים ומשתוללים כשיהודים עולים להר משום שבתוכם הם יודעים כי לא ניתן עוד לגזול את ארצו של ישראל. בעל הבית שב לביתו ועמו תשוב גם השכינה לשרות.

אולם אנו? אנו חולצים נעלינו ומקוננים בתשעה באב משל היינו אנוסים בספרד או בפרובאנס, במחוז תפילאלת שבמרוקו או על נהרות בבל.

ואני הולך במבואות ההר, נושם הוד של קדושה ומלכות, מתפעם ומודה על גודל השעה ושומע את המית היונה.

יוֹנָה מָה תֶּהְגִּי וּמַה תֶּהֱמִי
חַגַּיִךְ חָגִּי נִדְרֵךְ שַׁלְּמִי
הַעוֹד לִי תִקְוָה לָצֵאת מִשְּׁבִי
וּלְהַשִׂיג תַאְוָה עַל הַר הַצְּבִי
...וְלוּ יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּדְּרוֹר
לָעוּף אֶל תִּלִּי לִקְרֹא לִי דְרוֹר
וַעְפַר הֵיכָלִי אֶרְקַח מָר דְּרוֹר
אֶשַּׁק מֵאַהְבָה מִדְרַךְ פַּעֲמִי
דַּיֵּךְ כִּי מַלְכֵּךְ יָגֵן בַּעֲדֵךְ
וּבְאֶרֶץ חָשְׁכֵּךְ יָכִין צַעֲדֵךְ
שׁוֹפָר אֶל חִכֵּךְ כִּי בָא מוֹעֲדֵךְ
דַבְּרִי עַל לִבֵּךְ נַחֲמִי נַחֲמִי
הַשָּׂם אֶת פָּנַי אֶל עֵבֶר פְּנֵי
הַדְרַת הַר סִינַי וּמְקוֹם הַסְּנֶה
יַשְׁמִיעַ אָזְנַי מֵיטַב מַעֲנֶה
אֶבְטַח בַּה´ כִּי יָדַע שְׁמִי (ריה"ל).