הייתי בין הרבים שבאו לציין 90 שנה ל
אורי אבנרי. בהבדל מחגיגית יום הולדת ראוותנית בזבזנית של הנשיא
שמעון פרס, אופיין המעמד במכובדותו ובצניעותו. קהל של מאות גדש את אולם צוותא בתל אביב ולא הותיר מקום לסיכה. מאות רבות חזרו מאוכזבים, כי הסדרנים נאלצו לנעול את הדלתות.
את הערב פתח עמיקם גורביץ בקריאה מרטיטה ומרגשת של פרק ה' בספר שופטים לזכרה של רחל רעייתו של אורי. מלות הסיום של שירת דבורה "ותשקוט
הארץ ארבעים שנה" מילאו את חלל האולם ביתמותן אל מול מציאות מדממת, המתדפקת על חיינו בארץ הזו.
בדיון ענייני בהנחייתה של העיתונאית גל גבאי היו שותפים מלבד אורי אבנרי פרופסור שלמה זנד, יצחק לבני, ד"ר מירון בנבנישתי ועורכת הדין טליה ששון.
ברשימה זו אני מבקש להתייחס לדבריו של פרופסור שלמה זנד. אני מתעלם מחזונו הקודר לעתיד חיינו בעתיד בארץ הזו. אני מבקש להתייחס לגישתו, שגם הנחתה אותו בספרו "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל". אני מבקש לנהל שיח ושיג קצר מאוד על עצם התייחסותו להוויה הלאומית היהודית.
לצערי, מדבריו בדיון בצוותא השתמע, מה שגם בלט בספרו, זה הכשל החמור בקביעה נחרצת, שהקולקטיב היהודי בגולה לא ראה עצמו כעם אלא אך רק כדת.
שותפות גורל לאומית
אני סבור, שכאשר בשנים 1881-2 שטפו את רוסיה פרעות, הידועות בשם "סופות בנגב", קולקטיב יהודי במרכז אירופה ובמערבה נזעק לסייע ליהדות רוסייה לא רק מתוך זהות דתית, אלא הוא עשה זאת מתוך זהות לאומית. כך גם עת חזר ונשנה גל הפרעות בשנת 1903.
כשבשנת 1840 רעדו אמות הספים בעיר דמשק, ויהודים היו נתונים לסכנה קיומית עקב עלילת דם נפשעת, היינו עדים לגילויים מרגשים של סולידאריות והטיית כתף ברחבי העולם היהודי, הם בטאו לא רק שותפות גורל דתית, אלא הם נתנו גם ביטוי לשותפות גורל לאומית.
ההזדעקות של משה מונטיפיורי באנגליה, המשורר היהודי המומר, הינריך היינה בגרמניה, המדינאי אדולף יצחק כרמיה בצרפת וכן משפחת רוטשילד באירופה להצלת יהודי דמשק הם ביטוי של סולידאריות לאומית עמוקה, והיא לא באה רק מתוך מניעים של הוויה דתית.
כשהרמב"ם ב-1200 מתייחס להתרחשויות מדאיגות בגולת תימן, הוא עושה זאת לא רק מתוך מחויבות דתית, אלא במידה רבה מתוך מחויבות לאומית.
קשה לי לקבל את דעתו של מי שהיה מורי הנערץ ללשון עברית פרופסור עוזי אורנן, המתייחס לספרו של שלמה זנד הארץ 8.6.2012 - ". מה הוא איפה העם היהודי הכולל את בני הדת היהודית ? אין ספק שהוא אינו לאום, אלא דת".
אני כמי שחותר שבארץ הזו לכבד את הזכויות הלאומיות של שני העמים החיים כאן - העם היהודי והעם הפלשתיני - אינני מקבל את הגישה, הפורמת לחלוטין את כל חוטי הקשר הלאומי של העם, שאני הוא בנו וילָדַי הם בניו.
אני כמי שחותר לבנות בארץ הזו שתי מדינות לשני העמים תוך כבוד הדדי, אינני מקבל את גישתו של שלמה זנד - "ארץ ישראל היא לא מולדתם של היהודים", וכן נראה לי שהוא גם כשל בהמשכה של הטזה הזו - ש"ארץ ישראל הופכת למולדתם של היהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20".
אינני מקבל את נחרצותו של פרופ' שלמה זנד, שבלטה במיוחד גם בהרצאה בצוותא, לפיה רק נוקשותם של חוקי ההגירה לארה"ב בשנת 1923, שנת הולדתו של אורי אבנרי, היא שהתניעה את מצעד העלייה, או כלשונו ההגירה, לעברה של פלשתינה, כי הדרך לניו-יורק ננעלה.
מאבקי הבלתי מתפשר לכינונם של שתי מדינות לאום בארץ הזו - שתי מדינות לשני העמים - אינו מתיישב עם הגישה של פרופ' שלמה זנד, הפורמת חוטים היסטוריים עמוקים המקשרים את עמי, העם היהודי, לארץ הזו. ארץ שהיא מולדת, בה עלינו לחיות זה בצד זה כל בני אברהם אבינו.
מתוך הכרה עמוקה, שהארץ הזו היא מולדת מכורה של העם היהודי, אני מבקש לסלול נתיבים לפתרון, המכבד גם את זכויותיו הלאומיות של העם הפלשתיני.
אינני יכול לסיים את הכתבה מבלי שאגנה את המתקפה הנפשעת ומסע האיומים על חייו של פרופ' שלמה זנד. ההתקפות המילוליות והאיומים על חייו של אדם אסור שיהוו תחליף לדיאלוג מכבד. אני מודאג, שהמוסדות האקדמאים לא יצאו בגינוי חריף נגד אלו, שהחליטו כי דרך האיום על חיי אדם, שהוא בר פלוגתא, זו הדרך.
חובה להתדיין דיון מכבד עם ספרי פרופ' שלמה זנד, שקיבלו תהודה רבה בעולם האקדמי, ותורגמו לשש עשרה שפות, אך יש להוקיע התדיינות, העולה על שרטון האיומים על חיי אדם.
