1. שבוע אחר שבוע מטיחים בנו נציגים בכירים (וזוטרים), של מה שנחשב כאליטה התרבותית של ישראל, יריקות, כלימות ובוז. שבוע אחר שבוע אנחנו שומעים עד כמה הם מתעבים אותנו וחושבים את קיומנו לבזוי ולמיותר ובעצם כל העסק פה הוא כישלון אחד גדול.
בשבוע שעבר היה זה תורו של המשורר נתן זך. לא לחינם פורסמו דברי התועבה שלו ב
ידיעות אחרונות. זה הדנ"א הסמוי של העיתון. "מי יכול לשיר, על-רקע המצב בישראל?" תהה זך שדווקא מוסיף לפרסם שירה, "גם הציפורים לא שרות כאן יותר".
ואם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך ולכן כדאי לצאת
מפה מהר. את המילים האחרונות שם יורם טהרלב בפי הרופא מזרקי, שנתבקש לבחון אם תיתכן התיישבות בלב ביצות אומלבס. חלוצי "אם המושבות" האמינו בארץ הטובה. הם ידעו שהביצות אינן גזירת גורל, שניתן לשנות, ולכן דבקו באדמתם והבקיעו פתח תקוה בתודעה היהודית. אבל זך אינו חלוץ; הוא מקונֵן.
"ארץ זבת חלב ודבש אמרו שתהיה לנו, ותראה מה יצא". ועוד: "השנים הטובות ביותר בחיי היו 13 השנים באנגליה. עזבתי את אנגליה... וחזרתי לארץ הנשענת על חרב. אם הייתי יודע כנראה שלא הייתי חוזר. התרבות שלנו היום היא קטסטרופה... זה כמו בימים האחרונים של רומא... כאן מלמדים רק שנאה והכנה לפצצות האטום".
לאן אנחנו הולכים, החניף המראיין וזך משיב: "הרצל אמר שלאוגנדה. קודם תסתלק מכאן כמה שיותר מהר; לך לאמריקה או לך לגרמניה. היהודים תמיד היה להם השכל ללכת לכל מיני ארצות, עד שנפלו בגרמניה. אבל עכשיו גרמניה זה עולם אחר". הם רק "נפלו בגרמניה", עכשיו אפשר להקים שם מחדש קולוניות ישראליות.
משום כך זך מאיץ בצעירים לרדת מן הארץ: "היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה...לא. זה בסדר גמור. אתם רוצים ללכת לברלין, לכו לברלין. לטובתכם ולהנאתכם. לכו לכל מקום שיהיה לכם בו יותר טוב. רק תסתלקו מפה".
בספר שיריו האחרון הוא מבקש "להיות שוב ליהודי גלותי... מי יתנני להיות שוב יהודי גלותי, שאין לו צורך לא בחרב ולא באש, ובוודאי לא בא לכאן להתייאש". האם רק לי מזכירים דבריו של זך את קינת אבותינו, העבדים המשוחררים, "ניתנה ראש ונשובה מצרַימה (או: לברלין)"? איזו פתולוגיה פנטסטית הוא בחר, לשלוח את בני הקורבנות בחזרה אל מקום האסון הגדול.
2. זך אחראי למהפכה בשירה העברית בשנות החמישים ואילך. הוא וחבריו מרדו בדור המשוררים הקודם - שלונסקי ובעיקר נתן אלתרמן. ככל שנוקף הזמן וזך מחריף את קללותיו ואלותיו, אנחנו מבינים שהמרידה לא הייתה ספרותית גרידא - נכון שיצאו נגד החרוז והמשקל ומאפיינים פואטיים נוספים, אבל עיקר העיקרים היה השוני בין זך לאלתרמן באשר לעמדה העקרונית ביחס למציאות ולהיסטוריה. אלתרמן היה יהודי מדי עבור חבורת "לקראת", ציוני מדי, ארץ-ישראלי.
לפני מספר שנים נצרכתי לעבור על כל כתבי זך. במשך שעות ארוכות קראתי שלושה כרכים עבים משירתו. בניגוד לאלתרמן, מעטים שירי זך שהם יצירות גדולות. שירתו עכשווית מאוד ואין בה שאר הרוח שיותיר אותה לדורות הבאים. זך מתעסק רבות עם החוויות הקטנות של האדם ומכאן סוד קסמו. ככל שקראתי, הלכה והזדקרה מילה אחת שהשתלטה על המרחב הטקסטואלי: "אני". מציינים תמיד את המעבר שבין שירת ה"אנחנו" לשירת ה"אני", אבל אצל זך מדובר באובססיה. אני ואני ואפסי עוד. ואם ה"אני" הופך לאלוהי המשורר, מה לו ישראל ומה לו ברלין?
מכל מקום, הפער שבין שירת אלתרמן לשירת זך אינו פואטי או טכני; הוא מהותי. אלתרמן האמין בעַמו ובשיבת ציון. גם בלב המאפליה של שנות הארבעים ידע לעודד את רוח העם, להביט במציאות בעיניים טרנס-היסטוריות ולהפוך קללה לברכה. כך ב"שמחת עניים", על-רקע נפילת העיר הנצורה (עיר כסמל ליישוב העברי או לציוויליזציה כולה), בעומק הקטסטרופה ראה אלתרמן את עמוד השחר: "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, / וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר. / הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה / הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה / יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!"
שלוש שנים לאחר מכן סיים את "שירי מכות מצרים" בשיר המפתח "איילת", היא איילת השחר שבקע אורה בתום הלילה הארוך, סמל רב משמעות לגאולת ישראל בתום הגלות הארוכה והאיומה.
"כִּי בְּעוֹלָם נוֹצֵץ שֶׁל חֶרֶב וְשֶׁל כֶּסֶף / תִּנְשֹׁב תִּקְוַת-דּוֹרוֹת כְּרוּחַ בֶּעָלִים". מבחינה זו, אמירתו של זך על אלתרמן כאילו לא הייתה לו מולדת היא בדיחה עצובה.
3. אלתרמן ניבא את בגידת האינטלקטואלים, קוצר רוחם ונטייתם לדחוק את הקץ, את איווי המוות הישראלי להחריב הכל ולשוב לגָלות, כי "חשבנו שנשנה את העולם. חשבנו שבאמת נצליח להקים פה משהו, אבל לא הצלחנו", ובעצם "לא יצמח פה שום דבר", (זך בראיון).
כך כתב אלתרמן ב"שמחת עניים" את המילים הנוראות: "הֲלֹא תָּמִיד, הֲלֹא תָּמִיד / כְּעוֹף כָּנָף לִקְרַאת קִנּוֹ, / בִּתִּי, בִּתִּי, / יוֹצֵא לִבִּךְ אֶל סַכִּינוֹ, / בִּתִּי, בִּתִּי". זך לא מציע חזון, ספק אם אי פעם הציע. "שלום" אינו חזון; רק אמצעי.
פוזיציית נביא הזעם שדוברי שמאל, המייסרים אותנו בשוטים ועקרבים, התאהבו בה, היא פתטית ושקרית. התקשורת אוהבת לצטט אותם כחלק מהדמורליזציה הגורסת כי ככל שיהיה רע, נבין שאין ברירה וצריך לעשות שלום. לעומתם, נביאי אמת ידעו לשלב בתוכחותיהם גם דברי נחמה. לא רק נבואות החורבן התקיימו; גם נבואות הנחמה.
כך כתב נביא החורבן, ירמיהו, שזעמו ותוכחותיו נבעו מאהבת אמת לעמו ומאמונה בתיקונו: "לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ - יֵאָכֵלוּ, וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם - בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ, וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה, וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא - דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ".
עד לא מכבר כינו את ציון - "נידחה", ולא היה לה דורש. ואז התעוררה תנועה בתוכנו שהחלה לדרוש את ציון, נקראה על שמה ואף החזירה אותנו הביתה. שבענו נביאי שקר המייסרים אותנו על לא עוול בכפנו. אנחנו זקוקים לדורשי ציון באמת.
