סוריה, יותר מכל מקום אחר, היא חלון הראווה של המזרח התיכון המוסלמי. מה שקורה בסוריה הוא בבואה לעתיד של כל מדינות ערב, למעט אולי מצרים.
וזה כולל את המדינה הכי חביבה בעולם - פלשתין.
זהראן אלוש הוא כיום אחד ממנהיגי המהפכה בסוריה. כבנו של שייח' סעודי, הוא ממשיך את דרכו, ודרכו היא דרך האיסלאם הלוחמני, והשייח' הוא נושא הדגל של המהפכה האיסלאמיסטית.
את דרכו המהפכנית החל, כמו בכל משטר, בכלא. בכלא מתברר מהר מאוד מיהו מנהיג ומיהו נגרר, וזהראן היה למנהיג בעיקר בשל אדיקותו המופלאה. שנתיים בילה בכלא של אסד, וכאשר שוחרר במסגרת ניסיונותיו הכושלים של המשטר להגיע לפיוס עם המהפכנים, מיד היה למנהיג של פלג מהפכני-איסלאמיסטי באחד מן הפרברים השמרניים של הבירה דמשק.
למעשה, השלד של הפלג המהפכני בנוי כולו מבוגרי הכלא. לפלג קראו אחראר-אלשמס, והוא היה לאחד הפלגים העוצמתיים של המהפכה נגד המשטר. לא פחות מן הדבקות בדת, הזכרונות מן הכלא הם הדבק המאחד את הלוחמים, וכמובן - זהראן אלוש, המנהיג האדוק.
ככל שצבא סוריה החופשית, חביב המערב החילוני, הולך ומאבד כוח, כך מתחזקים הפלגים המוסלמיים האדוקים. הפלג של אלוש הולך ומתמקם כפלג החזק ביותר, והוא ידוע ככוח לוחם שהוא אימת המשטר.
המלחמה של זהראן אלוש אינה רק מלחמת רובים וכדורים. כמוסלמי אדוק עליו להפיץ את התורה, והוא עושה זאת תוך ניצול מלוא היכולת של אמצעים טכנולוגיים, ושל התקשורת החברתית, כולל ערוץ יו-טיוב ואתר ייעודי. אלוש אוהב את החשיפה, ויודע כי בולטות בשדה הקרב האלקטרוני חשובה לא פחות מזה המסורתי, של דם ואש ותמרות עשן. ובכל זאת, עם כל הבולטות התקשורתית, יודע אלוש ומצהיר דבר אחד: המשטר לא יוכרע אלא באלימות.
הגדלת עלה התאנה לחליפת שלושה חלקים
זהראן אלוש יודע גם את התשובה לשאלתו של
יאיר לפיד: איפה הכסף. הכסף נמצא בכיסה של משפחת סעוד, שהקימה את הממלכה האיסלאמית העשירה בחיג'אז, על בסיס הזהב השחור שהמערב צורך משל היה מכור לקוקאין. משפחת סעוד עשתה את העסקה הטובה ביותר מאז הרנסנס: שקט תעשייתי מצד הממסד הדתי תמורת שימור השלטון השבטי. כאיש מלחמה איסלאמי, חוזר זהראן על התרגיל: תמיכה כספית תמורת אי-הפניית הזעם המהפכני. בשיתוף אחיו המהפכנים, הקים זהראן ארגון מתחרה לצבא סוריה החופשית, שמבחינת מספר המשתייכים אליו, עוצמתו, ויכולתו למשוך כסף בסגנון של סחיטה באיומים, מגמד את הצבא החופשי הסורי. במסגרת ארגון זה זהראן היה לאיש החזק ביותר שתוארו: קצין מבצעים ראשי.
המערב הנבוך ובראשו ארצות-הברית, שבראשה עומד מי שנשבע אמונים לאיסלאם כילד, תמך בצבא הסורי החופשי באופן שיקרא במחוזותינו חפיף-דליל. פלאפונים וציוד רפואי, אך לא נשק ותחמושת. זה בערך מה שמקבלים תומכי אובמה גם בארה"ב: אובמהפון ואובמהקייר. ולא, אינני מהתל, זה אמיתי. הצהרתית, צבא סוריה החופשית היה חשוב למערב כחלופה שלטונית ל
בשאר אסד בוועידת ה"שלום" הצפוייה להתכנס בעוד חודש. מעשית, כאמור, חפיף-דליל, כיוון שכולנו יודעים שהדיפלומטיה היא המשך של המלחמה, והדיון יתחיל מן המציאות המלחמתית על הקרקע (היוצא מן הכלל הוא ישראל, המדינה היחידה המוסרת בדיפלומטיה את כל הישגיה במלחמה).
עתה, משהתברר כי צבא סוריה החופשית ה"מתון", ה"חילוני", היה לעלה נידף, העובדות על הקרקע הן בולטות: "החזית האיסלאמית", שזהראן הוא אחד משרי המלחמה שלה. וכשמתברר כי השותף למלחמה באסד התאדה, הגיעה העת להעניק את התמיכה לשותף חדש, גם אם אידיאולוגית הוא למעשה אויב מר ונמהר. ארה"ב כבר אינה מחרימה את "החזית האיסלאמית", אלא להפך: היא מוכנה לפגוש את נציגיה אם רק תביא את נציגי הצבא הסורי החופשי כעלה תאנה. כך תוזמן "החזית האיסלאמית" לשולחן המכובד בז'נבה, ותהיה לגורם הזכאי לכל סוגי הסיוע. לא רק אובמהפון ואובמה קייר, אלא גם אובמגָן.
פשוט נפלא. מטרוריסט איסלאמיסטי בכלא למרכז השולחן הדיפלומטי תוך שנתיים. זאת, בעוד שהשלח מפלח את ליבותיהם של הנוצרים והשיעים, בעוד שהכנסיות עולות באש והנשים נאנסות בחסות פסקי הלכה היוצאים מפי השייח' והשייח'ים.
המגעים של המערב וארה"ב עם "החזית האיסלאמית" אינם שמועות. אלו הן ידיעות המדווחות בשופרות הידועים של משטר אובמה - מגזין "פוריין פוליסי" ודובר השגרירות באנקרה. גלוי אף יותר מן השיחות המקדימות של הממשל עם המולוקרטיה האירנית שבהן סוכם הכל עוד לפני הפסגה בז'נבה.
לא שזהראן אלוש מסתיר את כוונותיו מה יעשה עם אובמגָן. הוא שואף להקים בסוריה מדינת איסלאם, כמו באירן. הוא שולל משא-ומתן לשלום, עם אסד או כל גורם אחר, שכן על-פי מנהג האיסלאם, משא-ומתן נועד רק למצבי חולשה, ואילו מצב של כוח נועד להכתיב תנאי כניעה. שלושת המופלאים, זהראן אלוש, חסן עבוד ואחמד עיסא, מנהיגי "החזית האיסלאמית", אינם מאמינים באמריקה ואינם מכבדים אותה. אך נראה שהם סומכים על נשיא אמריקה שיעשה בשבילם את מה שעשה לטובת אירן: הכשרה מלאה של מיצוי הטכנולוגיה לנשק גרעיני. הם סומכים על אחיהם מן "האחים המוסלמים" של טורקיה שיצליחו להגדיל את מראה עלה-התאנה לכדי חליפת שלושה חלקים. הם סומכים על אחיהם מאל-קאעידה, שעצם הבידול מהם יקנה להם לגיטימציה. עד כדי כך שיש המאמינים שחיזוק "החזית המוסלמית" הוא יצירת גורם מאזן מול אל-קאעידה.
ואנו לתומנו חשבנו שאל-קאעידה מת עם חיסולו של בן-לאדן. ומתי שמענו את הרעיון לחזק את אבו-מה-שמו בזכות בידולו מן החמאס?
הנטייה הכפייתית במערב לאשלייה עצמית כה חזקה, עד כי יש פרשנים מערביים המלבישים על זהראן אלוש, טרוריסט איסלאמיסטי צמא-דם, את אדרת הגורם הממתן שהוא ימינה מן המרכז הסלפי. דהיינו, אישיות מתונה וראוייה למשא-ומתן מתורבת, בניגוד לטרוריסט כמו בן-לאדן הראוי לביקור קטלני של השייטת. להזכיר כי המהפכה האיסלאמית בסוריה גרמה להרג של כ-150 אלף נפש, בעוד שבן-לאדן אחראי למותם של שלושה עד ארבעת אלפים. אבל מי סופר? כי זהראן יודע שהמראית היא החשובה יותר מן העובדות, לפחות במערב הנבוך.
לא ייתכן שפיהם וליבם שווים
וכך מוצא את עצמו זהראן אלוש כציר העיקרי של מלחמת הסושי (סונים נגד שיעים) הגועשת בסוריה, אותו חלון ראווה של המזרח התיכון המוסלמי. הוא ציר עיקרי ומכובד הקורא לטהר את סוריה בכלל ואת דמשק בפרט מן הזיהום השיעי-נוצרי וכל יתר מקורות הטינופת המרעילים את אווירת הטיהור של סוריה. איזה מזל שאין שם יהודים. שפת הטיהור הקדוש לקוחה הישר מן הקוראן. זהו השותף החדש של אמריקה לדיפלומטיה מהוגנת סביב שולחן יוזמת ז'נבה לשלום סוריה.
יוזמת ז'נבה? הממממ, היכן שמענו את המושג הזה? אה, יוסי ביילין (19.12.13), ברדיו הממלכתי של מדינת ישראל הנבוכה. גם הוא מוכן לשבת סביב לשולחן עם כל מיני מכובדים, איסלאמיסטים בוגרי כלא, כדי לדון איתם בשלום, שם חלופי לטיהור זוהמה מעל אדמת הווקף.
כציר העיקרי של האידיאולוגיה המנצחת, אלוש אינו מסתיר דבר. בסרטונים ובדברי בלע הוא מסביר את ההצדקה הדתית לדכא את כל מי שאינו מוסלמי מספיק, סוני מספיק, דמוי זהראן מספיק, לדכא ולהרוס ולהרוג, בשם אללה הרחום. כמובן המערב אינו מאמין למילה היוצאת מפיו. זוהי רק תעמולה פנימית, זה רק שימור מעמדו בקרב חסידיו דרך מילים גבוהות, מילים לדרבנות לצורך גיוס הנוער לשורות "אחראר אלשמס". לא ייתכן שפיו וליבו שווים. למרות גירושם של 80 אלף נוצרים מחומס וסביבתה. וההוכחה: גם משטרו של אסד משתמש במילים דומות ומכנה את זהראן טרוריסט אל-קאעידה שאינו סורי אמיתי.
מה זה סורי אמיתי? מישהו יודע? אהה. זה כמו פלשתיני אמיתי. גם הוא אומר שבבוא היום יטהר את פלשתינה מן הזוהמה היהודית.
מטרת "החזית האיסלאמית" היא סוריה איסלאמית. אבל גם "החזית" וגם אל-קאעידה שואפים לאימפריה עולמית איסלאמית. דגלם הוא דגל האיסלאם, לאו-דווקא הדגל הסורי. מה אם כך העימות ביניהם? מדוע האחד זכאי לשבת לשולחן הדיפלומטי ואילו השני זכאי לביקור השייטת? על איזה בסיס הגיוני מבוסס בידול זה שבין הארגונים? מי האידיוט המחפש היגיון במעשיו או חישוביו של המערב הנבוך הממנה את מוחמד אלביארי, איש "האחים המוסלמים" באמריקה, כיועץ לביטחון המולדת?
סוריה אינה שם. סוריה זה כאן, כי ארץ ישראל אינה אלא סוריה הגדולה, אם נאמין לח"כ בדימוס
עזמי בשארה. לכן אפשר וצריך להתבונן היטב בחלון למזרח התיכון שמציעה לנו סוריה, וללמוד כל מה שניתן:
ראשית, אסור לשים ערבי בכלא - סופו של המנגנון הנפלא של הצדק המערבי. בכלא הוא לומד להיות מנהיג של תנועת רצח, או חייל של תנועת רצח.
שנית, יש להתייחס לאיסלאמיזם כגורם סיכון לאלימות ולאדיקות איסלאמית כמתווה נטיות רצחניות. אסור בתכלית האיסור לאפשר איסלאם ציבורי, שכן התוצאה ידועה מראש: אללה אכבר ואִטבח אליהוד.
שלישית, ככל שאיסלאמיסט הוא יותר קיצוני, כך יש סיכוי גדול שהמערב יקבל אותו כמגן בפני איסלאמיסט קיצוני ממנו אף יותר. מאידך-גיסא, ככל שארגון מדיני מתון יותר, כך גדל הסיכוי שהמערב ילחץ עליו לוותר עוד לטובת האיסלאם האלים, עד כדי שמיטה מוחלטת.
רביעית, שיטותיו של האיסלאם להשיג את שלו באלימות דומות להפליא, גם לשונית, וגם ביצועית, בכל אתר ואתר. כמעט כל דבר שקורה בסוריה קורה או יקרה גם בישראל, בחילופי שמות. כל תהליך המודגם לעינינו בסוריה מתממש או יתממש גם בישראל על-פי אותה מתכונת ידועה מראש. בתחילה סירבנו לדבר עם אש"ף, לאחר מכן התרצינו, בשל החמאס. עכשיו מדברים עם החמאס, מפחד הג'יהאד האיסלאמי והארגונים הסלפים. בהמשך הסלפים יתקבלו כשותפים כשרים למו"מ, כיוון שאויבים אין בוחרים ורק עם אויבים עושים שלום, מפחד אל-קאעידה. כל זאת מבלי שכל אותם אידיאולוגים איסלאמיים משנים את דרכם או לשונם או פעולותיהם כהוא זה. המדרון החלקלק לעבר קבלם הנאציזם כתופעה לגיטימית מוחלק עוד ועוד, בסיוע המערב הבוגדני הפחדני המכור לנפט ולפטרו-דולרים.
חמישית, אפשר לסמוך על המערב שיקריב את בעלי בריתו למען הפייסנות, יברח מכל מחויבות, וימסמס כל קו אדום כל עוד הוא עצמו לא ניזוק ישירות ובאופן בלתי הפיך. כבת הברית הנאמנה ביותר של המערב במזרח התיכון, יכולה ישראל להיות סמוכה ובטוחה שהאינטרסים החיוניים שלה מצויים בסכנה הרבה יותר גדולה מן הסיכוי שהמערב ינקוט בפעולה של ממש נגד האיסלאמו-נאצים. לכן יש להצמיד לכל מעשה פייסנות, לכל לחץ, לכל מסמוס קו אדום, מעשה ברור שבסופו יגורשו האיסלאמיסטים מארץ ישראל, יציפו את המערב, ויעוללו את מה שהם מעוללים היישר בבטנו הרכה. אפשר להתחיל בכל אותם אסירים שאמורים להשתחרר במסגרת חיזוק אבו-מה-שמו בשבועות הקרובים.
ששית, יש להגדיר מהו ישראלי אמיתי. זאת כדי להעמיד חלופה ברורה למיהו סורי, או מיהו פלשתיני, או מיהו חיג'אזי או קטרי אמיתי. ישראלי אמיתי הוא רק יהודי ומי שמזדהה עם הריבונות היהודית בארץ ישראל. עזמי בשארה הוא סורי בדיוק כמו זהראן הסעודי ובשאר אסד העלאווי. ודאי שאין הוא ישראלי. אפשר וחייבים להחיל את העיקרון של מיהו ישראלי, ועוד יותר מי אינו ישראלי, על חבריו של עזמי לספסלי הכנסת המזדהים עם האיסלאמו-נאצים.
שביעית, אפשר ללמוד מזהראן ומכל איסלאמיסט ואיסלאמו-נאצי, כי פיו וליבו שווים. אם הוא אומר שכוונתו לבצע רצח עם, או טיהור אתני, או גירוף הזוהמה, אזי יש לקבל את דבריו כפשוטם, ללא פרשנות, על-פי המימרה "נאה מדבר נאה מקיים". אין בשום אופן לבטל את דברי הרהב כדברי הבל, ויש לפעול כלפי הדובר כאילו כבר עשה את המעשה. באיסלאם אין איומי סרק. יש רק איומים שלא יצאו אל הפועל מכורח הנסיבות, או כיוון שהקורבן התגונן כיאות.
שמינית, אפשר ללמוד מזהראן שמלחמת התקשורת חשובה לא פחות ממלחמת הדמים. על ישראל להציג בפני המערב את האמת המלאה אודות הקבוצות הנושאות את הדגל האיסלאמיסטי - אלו המדברות בשבח הדם, המוות, הרצח והאימפריאליזם, קוראות לטיהור אתני ותומכיהן אונסים נזירות בשם אללה. עליה ולהגדיר את עצמה כגורם הפוליטי האנושי היחיד באזור הנדרס תחת המגף האיסלאמי.
תשיעית, יש ללמוד מזהראן אלוש איפה הכסף, כיצד זורם הכסף, ולמנוע את זרימתו לידי הזהראנים של סוריה דרום (דעזמי בשארה), היא ארץ ישראל. כולל התמיכה של המערב בפלישה הערבית לארץ ישראל (אונר"א), כולל התמיכה הערבית שנועדה למנוע את הגירתם של ערביי דרום-סוריה אל שדות הנפט. בלי כסף, הטרור יתייבש. בלי כסף, ה"פליטים" ישובו למקום שבו יש כסף. אם זהראני יודע לקבל כסף באידליב, לשם יש לכוון את אחיו הדרום-סוריים.
עשירית, ולאו-דווקא על-פי סדר החשיבות, אפשר ללמוד משייח' זהראן אלוש שאידיאולוגיה חשובה יותר, אפקטיבית יותר, משיקולי ביטחון. לו חפץ השייח' בביטחון, היה יושב בשקט בפאתי דמשק מבלי לצאת למלחמה על עקרונותיו הרצחניים. מי שמדבר ביטחון, המערב ייתן לו ביטחון, על הנייר. מי שדורש את האידיאולוגיה שלו בחוזקה, בנחישות, במעשים, גם בכוח, יזכה לכבוד ויקר מן המערב. כך מלמד אותנו זהראן אלוש. ארץ ישראל אינה דרום סוריה, וכולה, מן הים עד הנהר, ממטולה ועד אילת היא ארץ הקודש ליהודים בלבד, והם מוכנים להגן עליה לא כדי לזכות בביטחון אלא כיוון שהיא מקודשת להם מפי הגבורה. אם ארה"ב והמערב מכבדים את החזית האיסלאמו-נאצית במקום ליד שולחן המו"מ, על אחת כמה וכמה יכבדו את החזית היהודית, אם זו תפסיק למלמל על ביטחון ושלום ותתחיל לתבוע בחזקה את מה ששייך לה.
