משה וישעיה, האש והקול

עולמם של בני האדם אינו תם לתבוע תיקון וגאולה. לא כל אחד רואה, שומע, יודע. רוב רובו של הציבור מורגל להשלים עם נגעי הציבור, אם מפני שהם לא נראים לו כנגעים אלא ככתמי לידה שאפילו אינם נאים - הם מן הבריאה של ששת ימים, ואם מפני שהם עמידים בפני כל מי שבא לסלקם ורק אווילים שאינם לומדים לקחים לא ממעשי ידיהם ולא ממעשי ידי אבותיהם מכלים כוחם בניסיונות מביכים להתמודד עם מה שתקיף מהם.

אפילו ההיגיון המצוי או הנרכש מסייע ביד המשלימים עם הנגעים. אחר הכל, מי שאינו אלא חלק, גם בנגרר, מן הברגים ומן האומים הלקויים בפנים המכונה, אינו יכול לבדל עצמו על נקלה מתוכה ולעשות מחוצה לה לתיקונה, ומי מבני האדם אינו חלק במכונה הגדולה הפועלת ללא ליאות כאנושות, הכובשת דרכים ואינה משגיחה במי שמעכב בידה, המכתירה שועים ואינה בודקת מאין שללו שלל, הדורסת ענווי ארץ ואינה יודעת מי אם לא הם עצמם אחראים לעוניים, העושה מלחמות על לא כלום, ושלום מותנה עורמה המביסה אותו למפרע, הממלאת את הארץ ב"אחרים" שקשה או אי-אפשר או אפילו אסור לקרבם כאחים, העושה חוקים אין מספר בכיכר העיר ושוקדת להפר אותם בסמטאות. זה כך, האנושות, מימים.

אמנם, לא כך בלבד. היא גם בונה גשרים לקרב רחוקים, גם מרבה צדקה לתמוך בגזולים, גם שרה שירי התפעלות לנוכח שלימות הבריאה, וחסד האהבה, ושבח מסירות הנפש המעלה את בני האדם בשלבי הסולמות הניצבים ארצה והמגיעים השמיימה. אכן, גם זה.

אסור לסמא עיניים מראות. אבל נודה, עולם מגומגם, גם עוולה, גם גדולה, ועדיין עולמם של בני האדם, תובע תיקון וגאולה.

יש מי שרואה, ומי ששומע, ומי שיודע וראוי שייקרעו אותו מתוך הכלל וישלחו אותו לעשות לתיקון מה שאפשר לתקן. אבל לא כל מי שראוי רוצה. משה רבנו אמר, "בִּי אֲדֹנָי. שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"! (שמות ד',י"ג) הוא סרב. הנביא ישעיה אמר, "הִנְנִי, שְׁלָחֵנִי"! (ישעיה ו',ח'),בכל מאודו. רק כסילים יישבו במושב לצים לדון מי גדול ממי, משה שאמר "לאו" או ישעיה שביקש "הן". חכמים יעמדו מתבוננים מעומדם, משתאים לדעת על מה אמרו הנביאים בעלי הקומה מה שאמרו, במה היו שווים זה לזה לכאורה, במה נבדלו זה מזה במוכח.

משה בא מבחוץ. הוא משוי. תחילה ביד בת פרעה מתוך עמו, עם העבדים החלכאים והנדכאים, לאחר מכן משו אותו סבלות בני עמו מבית פרעה מאמצו, מן המלוכה אותה אולי עמד לרשת. שמונים שנות חייו הראשונות, למן היום בו הניחה אותו אימו בתיבת גומא רעועה וליוותה אותו בתפילותיה מרחוק, מסוכמים על שני המהפכים הגורליים שבהם, בשני פסוקים, "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב', י'-י"א). אף על-פי שמשה, בן שהיאור העניק כביכול מתנה לנסיכת מצרים, גדל בבית המלך מוגן אפילו מראות את המושפלים שמעבר לקו האופק של נגידים מצרים, "העברים", נאחזה ונתחזקה בו הכרה עמומה כי הוא אינו שייך, כי "האחרים" הם אחיו.

מפנה דרמטי

ההכרה הזאת הבשילה למפנה דרמאטי כאשר האיש משה ראה בעיניו כי להיות מכה זה להיות מצרי ולהיות מוכה זה להיות עברי וכי אי-אפשר להיות גם כה וגם כה ולהישאר איש. ההכרעה הייתה חותכת. לא היה מוצא אלא אחד - להמית את המצרי שבמשה ולהטמינו בחול. אי-אפשר היה שהמצרי הטמון לא יקום עליו ולא ירדפנו. אי-אפשר היה גם שהעברי המוכה לא יצא לאחוז במצילו ויטלטלנו עד שייחלץ להציל גם את אחיו המוכים כמותו. מפני הרודף המצרי ברח האיש משה. מן הלפיתה של האיש העברי המוכה לא היה לאן לברוח. גם לא למדבר. שם הוא בא אליו בסנה הבוער.

זה לא היה המפגש הראשון של האיש משה עם האש. ב"מדרש רבנו בחיי" שכינס רבנו בחיי בן אשר (1255 ברצלונה - 1340 סאראגוסה) כתוב, "אמרו במדרש, משה נתגדל בפלטרין של פרעה והיה נוטל כתרו ומשליכו לארץ, ורצה המלך לדונו להריגה, ואמרו לו איצטגניניו, זהו שאמרנו לך שהוא עתיד להושיע את ישראל ולהחריב מלכותך.

נתייעץ פרעה עם חכמיו, והיו בכלל יועציו יתרו ואיוב ובלעם. זה אומר חייב מיתה הוא, וזה אומר נער הוא ואין לו דעת. מה עשה? הביאו לו קערה אחת, נתנו בתוכה זהוב אחד וגחלת של אש, אמרו אם הוא נוטל הזהוב - בידוע שהוא בן דעת וחייב מיתה, ואם הוא נוטל הגחלת - בידוע שאין לו דעת ופטור מן המיתה. היה רוצה ליטול את הזהוב, ומלאך בא והטה ידו ונטל הגחלת והכניסה לתוך פיו ונעשה ערל שפתים.

ולפי המדרש הזה יאמר "כי כבד פה וכבד לשון אנכי" מנעוריי, כל שכן עתה שאני זקן, ואתה לא רפאתני מאז דברך אל עבדך ותצווה אותי בשליחות זאת. ומה שלא רפאו השם יתברך ולא הסיר כובד פיו, מפני שלא התפלל, ומה שלא התפלל-מפני שלא היה רוצה ללכת".(על שמות פרק ד') יתרו המדייני, איוב מארץ עוץ, בלעם הארמי, דנו בבית פרעה המצרי בגורלו של משה העברי.

דברי ימי העיסוק שלא ייגמר לעולם של גדולי אומות העולם בקטנה באומות תבל, החלו ביום ההוא בבית פרעה ומאז לא ויתר הגורל על המעורבות הכפייתית הזאת עד לעצם היום הזה. כל מה שילד מחזיק בידיו הוא משליכו לארץ, אבל תינוק מילדי העברים שמשליך כתר לארץ - חשוד כחתרן באיבו, כמורד בטרם ידע מה בין סוס עץ לבין סוס פרעה. לו הכניס הילד ידו המושטת לזהוב לבחון בפיו טיבו של הנוצץ שמשך את ליבו, היה מת ויציאת מצרים העתידה הייתה מתה עימו. המלאך הסיט ידו. באורח פלאי הייתה חסינה מאש ולא נכוותה ואחזה לימים במטה. השפתיים המרומות נכוו באש.

משה השלים בליבו כי לא יהיה נביא עוד. בלא לשון לא יכול היה להיות מבשר. בני עמו לא היו שומעים לו בוודאי לא מעבודה קשה. ערל שפתיים, לא יכול היה להפוך את שפתותיו לנשק לסובב בה את לב פרעה. אבל מן הסנה שלא אוכל באש, שבערה מעצמה, מתוכה, דיבר עתה האלוהים וציווה עליו להאמין בכוחן של מילים שאינן נשענות על צחות הלשון אלא על תהודת תוכנן. באש שחרכה את שפתותיו של אמן הנאום כובש הלבבות - בערה תשוקת החירות שהציתה לבבות, את לבו של משה, ומלבבו - את לב כל בני עמו. משה אכן לא היה נביא עוד. אהרון דיבר. משה היה לסנה הבוער.

לשבור שתיקה

ישעיה הנביא בא מבפנים. בן הקריה הנאמנה שסטתה על כל יושביה, שריה, שופטיה, נביאיה, כולם. "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א', כ"ג) הוא ראה. מתוך. היה בשותקים. "...אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב..." (ישעיה ו', ה'). עד שלא ניגלה עליו האלוהים, ועד ששרפיו העומדים ממעל לו לתבוע עלבונו לא עקרו ב "קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ" את ההשלמה עם הבגידה בטוב ובישר אשר ציווה ה' נותן התורה, ועד שלא נעו אמות הסיפים בקוראם, לא בידל ישעיה את עצמו מאחיו ולא קיבל על עצמו שליחות להושיעם מרעתם.

הוא היה נכון לשלם המחיר ולשבור שתיקתו. הוא רצה לדבר. אבל הוא לא יכול היה לדבר כי שפתיים טמאות אינן אמינות לקרא "טהרו! טהרו! טהרו!" ומה שהן מדובבות איננו נשמע, ואמת שאינה נשמעת יש בה חילול השם. או אז "... וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים..." (אולי המלאך שהיטה במצרים ידו של משה מן הזהוב אל הגחלת...) "... וּבְיָדוֹ רִצְפָּה (פחם לוהט), בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". (שם,ו'-ז').

המחזה שגיא ההוד עולה על במות האמת כולו אגדה. האש מלהטת בו. המלאך הוא שרף. הוא אש אך אילו נגע ברצפה ידו הייתה נכווית. אי-אפשר היה לו בלא מלקחיים. אבל אותה אש נוגעת בשפתי ישעיה ואלה אינן נכוות אלא מיטהרות. אש ולא אש. שפתיים ולא שפתיים.

רבנו דוד קמחי הרד"ק, מספר כי אביו עמד בפני הפלא הזה ואמר לו כי הוא מוסבר על-ידי תרגומו של יוחנן בן עוזיאל, "ואישתעי לותי חד מן שרפיא ובפומיה ממלל קבל מן קדם דשכינתיה על כורסיה יקריה בשמי מרומא על מן מדבחא" שעניינו כי אחד מן השרפים עף אל ישעיה ובידו מלקחיים בהן נטל ממזבח ה' את המילה עטופה בזהרי אש ואותה נתן על שפתי הנביא. הדרשנות הזאת אינה הזויה.

הדיבור אינו גלי קול. מקורו במזבח עליון. במילה יש קדושה. אי-אפשר ליטול אותה אלא במלקחיים. בקפידה. בזהירות. על שפתיים טמאות היא כבויה. על שפתי הנביא היא יוקדת. עד קץ הימים.
משה היה קול שהפך לאש. ישעיה היא אש שהפכה לקול. משה ערל השפתיים הוליך מן השעבוד למלכויות לחירות על הלוחות ולחרות על הלוחות, לסיניי ולירושלים אם כי בעיניו ראה ושמה לא בא. עמוד האש. זה משה.

ישעיה אינו מוביל. ישעיה גודר פרצות. ישעיה הוא מי שידע כי אם אין חרות על הלוחות אין חירות על הלוחות. אין האלוהים יכול לדור בארץ ממנה העזיבו אותו יושבי הארץ. הוא זועק- שואל, " עַד מָתַי אֲדֹנָי..."!? והאלוהים משיבו "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה. וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם... " (שם,י"א-י"ג). ישעיה הוא הקול המזהיר מפני האש. "קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר מָה אֶקְרָא? כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם:... יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיה מ' י"א-י"ג).