בתחילת השבוע קיבלה ישראל דוגמית נוספת מן המציאות המזרח תיכונית, כשאוטובוס נוסעים בבת-ים זכה לביקור הג'יהאד בדמות פצצה. למזלנו, ועוד יותר למזלו של הג'יהאד, ועוד יותר למזלה של
ציפי לבני, הנוסעים התפנו מכלי התחבורה הציבורי לפני הפיצוץ.
החכם בעת הזו יידום, אבל לא גברת לבני. העובדה שהפצצה התפוצצה אך לא הרגה פתחה את פיה, ובניגוד לאתונו של בלעם, איפשרה לשחרר את הכזב הגדול לאוויר העולם. וכך אמרה השרה לבני: "אנחנו לא מנהלים משא-ומתן עם אלה שמנסים לפגוע בנו. מולם צריך לפעול בנחישות. הם לא יקבעו לנו מה לעשות. נמשיך לנהל משא-ומתן עם אלה שרוצים להגיע להסדר ולא פועלים באלימות. ישראל תמשיך לספק לתושביה ביטחון".
מדהים כמה כזבים ארוזים במשפט אחד. ראשית, זיהוי אלה המנהלים איתה משא-ומתן. תסביר נא הגברת את ההבדל הדק בין אמנת חמאס הקורא להשמדת ישראל לבין אמנת אש"ף הקוראת להשמדת ישראל. תסביר נא את ההבדל הדק שבין התנזים, זרוע הג'יהאד של אש"ף, או גדודי חללי אל-אקצה, לבין גדודי חללי אל-קסאם, זרוע הג'יהאד של חמאס. מבחינתי, שכמעט איבדתי את אשתי וילדי בפיצוץ האדיר של מרכז דיזנגוף, אין שום הבדל בין הארגונים הללו. ההבדל היחיד הוא שהאחד מקבל מימון מן המערב (המדינות התורמות לאש"ף) בעידודה של גברת לבני, והשני מקבל מימון מקטר ואירן, בשתיקתה של הגברת לבני.
נחישות. מתי לאחרונה הראתה השרה נחישות במלחמה נגד מי שהיא מכנה "אלו המנסים לפגוע בנו"? מתי לאחרונה ראינו פעילות אנטי-ג'יהאדיסטית היוצאת ממשרד המשפטים? לכל שב"ח מוצמד עו"ד במימון המדינה המגן על זכותו, במימון המדינה, לשדוד, לאנוס, לפרוץ לגנוב ולבסוף גם לרצוח. אין שום פעילות נראית לעין של משרד המשפטים נגד מימון הטרור מארצות המערב, או נגד העברת המימון בצינורות מקובלים לתנזים ולגדודים האמורים. הגוף היחיד שמשתמש בכלים משפטיים כדי להילחם בטרור הוא "שורת הדין" - ארגון פרטי לחלוטין, הפועל על אפו ועל חמתו של משרד המשפטים. ומה בדבר ג'יהאד הקרקעות המשתולל בנגב, בגליל ובמשולש, שוד-קרקעות בנחל עירון וכל שאר חלקי ארץ ישראל בשליטת הג'יהאד? שום כלום. ציפי עסוקה עם סאאב עריקאת, שהגדיר את כל קיומו כנושא ונותן, וכל תפקידו להקים ממלכת ג'יהאד בארץ ישראל.
המשך משא-ומתן עם אלה שאינם פועלים באלימות. נשמע טוב אבל האם מחובר למציאות? האם היה זמן שהשותפים למו"מ לא פעלו באלימות? להפך, אפשר להוכיח כי כל משא-ומתן מגביר את האלימות. עם כל ביקור של אישות אמריקנית מתווכת, צבאית או אזרחית, מפלס האלימות רק עלה. למנהיגים הערביים ברור שאנו מגיבים בכניעה רק לאלימות. האלימות גירשה את יהודי חברון, והאלימות הנוכחית מונעת מהם לשוב לבתיהם. האלימות דחקה את יהודי שכונת שמעון הצדיק בירושלים, והאלימות הנוכחית מונעת מממשלת ישראל את ישובם מחדש בשכונה. ואם לא אלימות פיזית, הרי שאלימות מילולית, בעיקר מצד המתווך ההוגן, היא שמונעת את הרחבת הישוב היהודי בירושלים, שעל-פי לבני אינה מצויה כלל על שולחן המו"מ, שכן הכנסת שבה היא חברה כבר החילה עליה את החוק הישראלי. המו"מ עם רוצחים, אנטישמים, מכחישי שואה והקוראים לשואה נוספת היא האלימות האולטימטיבית - הוא המעודד העיקרי להמשך האלימות. לבני, בשבתה עם נציגי האלימות, אחראית ישירה לעליית מפלס האלימות נגד יהודים. הדרך שלה להצדקת האלימות הזו היא להכפיש את היהודים עצמם שעצם קיומם הוא גורם לאלימות, גם בבת-ים שלכל הדעות אינה חלק ממדינת פלשתין העתידית. לכל הדעות? שיקרתי. דעתם של חמאס, הג'יהאד ותנועת BDS, ביחד עם האוטו-אנטישמים המסייעים בידם בארץ ומערב, גם בת-ים היא חלק בלתי נפרד מפלשתין. בִּדקו את המפות.
ישראל תמשיך לספק לתושביה ביטחון. עוד אחד מן הכזבים. מי שסיפק לישראל ביטחון לא היה מישהו ממשרד המשפטים, אלא שיתוף פעולה של סייעתא דשמייא עם נהג מהיר החלטה. המערכת, כמערכת, נכשלה בגדול, ולא אתפלא אם משרד המשפטים סייע באופן זה או אחר לאותו גורם לממש את זממו - אם באי-הפסקת הזרמת-הכסף, אם בשחרור מחבלים ואם במימון עורכי דין ממולחים שיגנו על הג'יהאדיסטים במלאכתם.
כזב החתימה על הסכמי אוסלו
אלא שציפי לבני אינה אלא טירונית ירוקת אוזניים בהשוואה לקודמיה בממשלת ישראל, עטורי פרס-נובל לשלום -
שמעון פרס ו
יצחק רבין. מפי יגאל כרמון יו"ר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממר"י) העוסק בהנגשת התקשורת המזרח תיכונית לישראל והמערב, שמענו את האמת של הסכמי אוסלו. האמת הזו מופיעה בריש-גלי על כריכת ספרו של אבו-מאזן בצורת צילום העמוד הראשון של הסכמי תהליך אוסלו שנחתמו בבית הלבן. מתברר כי המו"מ עם הישות הפלשתינית נערך, כתמיד, בשני מישורים. האחד חסוי, עם נציגות של הפולש הערבי ביהודה שומרון ועזה, והשני, חסוי עוד יותר, עם הארגון לשחרור פלשתין בראשות
יאסר ערפאת, שגורש לתוניס כחלק ממלחמת לבנון וסיום שלטונו ב"פתח-לנד" שהפכה כיום לחיזבאללה-סטן. רבין היה מעוניין לחתום הסכם בערוץ המקומי, הירדני-פלשתיני (דהיינו, עם אזרחי מדינת ירדן האוחזים בשטח של המדינה היהודית העתידית). פרס חפץ בערוץ האש"פי, זה שקיבל את הכרת עצרת האו"ם כבר ב-1988. כשהוגשה הטיוטה לנציגים של הפולש המקומי (ירדני-פלשתיני) הם שללו מכל וכל את האפשרות שהם יהיו חתומים על ההסכם. את חתימתו של אש"ף על ההסכם - שלל רבין. אני מוכן לחתום על הדף האחרון, אמר פרס, אך לא על הדף הראשון. מה תעשה, נשאל יאסר ערפאת, הרי בשעה 11 צריך לחתום? אל תדאגו, אמר ערפאת, בשתי דקות ל-11 רבין יחתום. וכך היה, משל יודע טרוריסט נפש קורבנותיו.
אבל איך חתם עם הגורם שאינו מיצג את ה"עם הפלשתיני"? כיצד זה חתם עם חבורת רוצחי הספורטאים, חוטפי המטוסים, מפציצי קריית שמונה, וכהנה וכהנה? כך היה הדבר, מספר כרמון. בדף הראשון של ההסכם, הצד להסכם עם ישראל שהודפס היה "המשלחת הירדנית-פלשתינית". בנוכחות שמעון פרס העביר אבו-מאזן בעטו קו על מילים אלו וכתב במקומן PLO, אש"ף, הארגון לשחרור פלשתין, ופרס חתם על זה.
לימים, מספר כרמון, ביקש היסטוריון חוקר לקבל לידיו את ההסכם בן 20 השנה לצורך מחקר. משרד החוץ נענה, אך לא נתן לו את הדף הראשון. היכן דף הראשון? שאל החוקר. לא נמצא בגנזך, נענה. והנה הדף הראשון שבו ממשלת ישראל חותמת עם ארגון טרור במקום עם הנציגות העממית שעמה צריך לחיות, מתנוסס על כריכת הספר של אבו-מאזן.
הכזב, אם כך, הוא אבי ההסכם הידוע לשמצה, שמזה 20 שנה יוצר אשליה של ישות שיש לה זכות להגדרה עצמית, עד כדי כינון מדינה, שמזכה חבורת פולשים שאזרחותם בעבר הירדן לנהל את הג'יהאד נגד היהודים בברכת האומות. הכזבים של ציפי אינם אלא חיקוי חיוור לכזבים של ממשלת ישראל לדורותיה שהפילו עלינו את התיק הזה.
וכדי שלא לנקות את רבין מן ההסכם עם הכזב, נפנה להסבר שלו מדוע זה כדאי לנו. בנאום לערוץ הראשון של הטלוויזיה ב-1 במארס 1994 אמר רבין: "המשטרה הפלשתינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה" (ויקיציטוט). תרגום: הבאתי לכאן צבא של רוצחים מקצועיים, שכירי חרב לכל דבר ועניין שיעשו בשבילי את העבודה השחורה. וזהו הכזב הגדול מכולם - הכזב העצמי. שכן מי לידו יתקע ששני ארגוני הג'יהאד, פת"ח וחמאס, לא יעשו יד אחת נגד שנואי נפשם היהודים לפני שיתפנו לרצח הדדי? וכך היה.
וכל אלה ביחד אינם שווים לכזב הגדול מכולם, זה שמונח עלינו מכל מסך, מכל דף עיתון, מן הקונצרן של תקשורת-משפט-אקדמיה. סיכם אותו במילים פשוטות מר
אהוד יערי: לאבו-מאזן ולרשות הפלשתינית אין שום כוונה להסתפק במדינה המוגבלת בין הגדרות של הירדן והקו הירוק, גם אם בירתה תהיה ירושלים. שום הסכם המבסס את המדינה הפלשתינית על גבולות הרביעי ביוני 1967 לא יהיה הסכם סופי. אפילו כלתו האהובה נאצרין השביעה אותו שלעולם לא יוותר על תביעת ה"פליטים" הפלשתינים לזכות השיבה.
ו...לכן אין טעם בהסכם כלשהו עם אבו-מאזן כי כל הסכם הוא רק בסיס לתביעות הבאות. נראה לכם שנציג התקשורת יאמר באמת את המודגש דלעיל? תשכחו מזה. הכזב הגדול הוא הניתוק בין סיבה למסובב, בין תרנגולת לביצה, בין הבליסטיקה של הרובה בעזה לקליע הפוגע בחזהו של פועל העובד בתיקון הגדר. המסקנה של אהוד יערי מ-40 שנה של כזבים הוא לכזב לעצמו עוד ולומר שחובה להגיע להסכם ביניים, מעומעם, מפותל לשונית, הניתן לפרשנויות סותרות, שבו יקבלו ארגוני הטרור והרצח 85 אחוזים משטחי יהודה ושומרון. 85 ולא 95 כיוון שכך יצטמצם מספר הפליטים היהודיים מ-70-80 אלף ל-30-40 אלף. ומה התמורה? הורדת המילה "כיבוש" מעל גבה של ישראל, מילה שלא ניתן לחיות איתה לאורך זמן. ומה באשר לכיבוש קלינינגראד, או איי קוריל בידי הרוסים, או צפון האי קפריסין בידי הטורקים? על הכיבושים הללו לא מדברים, רק הכיבוש היהודי מחייב מסירה של לב המולדת לידי הפולש הערבי הזר.
מדינת העם היהודי מצויה בלפיתת החנק של כזבים, בעיקר כזבים עצמיים. הסתכלות כנה על הכזבים הללו מעלה את המסקנה העגומה שמנהיגות המדינה היהודית עדיין אינה מוכנה לעצמאות או לריבונות. רק הג'יהאד האיסלאמו-נאצי שאין בו סליחה ואין בו רחמים וכולו רשע ורצח עם הוא המונע ממנה להתמסמס אל האבדון. חסד עושה עימנו
בשאר אסד כשהוא מדגים לנו מהי המשמעות של התקוממות הג'יהאד. חסד עוד יותר גדול עושה עימנו הרמטכ"ל המצרי אסיסי כשקבע כי "אומת האיסלאם" היא שם אחר לארגון טרור. אפשר ללמוד משכנינו הקרובים כיצד אפשר להפסיק לכזב לעצמנו, אבל לא נראה שניתן לצפות לכך מן הממסד הישראלי תאב הכזבים.
זאת בשל הסתבכותו של הארגון במלחמה בסוריה לפי צו של חמינאי 
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
