האמת, עם רצף האירועים המדווחים בצעקנות אופיינית בכלי התקשורת השונים, באותה מידה יכולתי לבחור ככותרת את צירוף המילים 'יסודות הביטחון' או 'יסודות המשפט' או כל נושא אחר שתפס כותרות בשבוע האחרון. כי אין לי ספק שלכל אחד מהם ניתן למצוא מזור בתורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט. אלא שנראה לי נכון יותר להמשיך בפיתוח הרעיונות שהוצגו כאן ברשימה הקודמת; מה גם ששתי הפרשות שקוראים בשבועות אלו הן כמעט תאומות. שתיהן עוסקות בהוראות שמקבל משה רבינו ביחס לבניית המשכן, הכלים שיהיו בו, בגדי הכהנים שיעבדו בו וכולי. וזה אפילו מתבטא בצירוף של שתיהן בניב המוכר לרבים להגדרת תקופה זו: "שובבים תת". 'תת' זה ראשי תיבות של שתי הפרשות תרומה ותצווה כאשר 'שובבים' זה ראשי תיבות של כל הפרשות מ'שמות' עד 'משפטים'.

מזבח או מזבחות?

בשבוע שעבר התמקדנו בהתקרבות לקדושתו של ארון הברית כיעד הנכסף של החינוך; הזכרנו את דעת הרמב"ן כי הארון הוא תכליתו של בית המקדש ואת דעת הרמב"ם, שֶׁשָׂם את הדגש דווקא על עבודת הקרבנות. הסברנו ששתי הדעות משלימות זו את זו; שהדרך להתקרב לקדושתו של הארון רצופה בעבודת הקרבנות (כאשר בימינו - התפילות במקום הקרבנות). כעת נתבונן מעט בעבודת הקרבנות בניסיון להבין טוב יותר את התהליך החינוכי המוצע בפרשת השבוע לכל יהודי ויהודייה. ולפני כן צריך להבהיר כי בבית המקדש היו שני מזבחות ולכל אחד ייעוד משלו. כבר בסוף פרשת יתרו הצטווינו [שמות כ']: [כ] מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. ובפרשת השבוע מצטווה משה [פרק ל']: [א] וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ, מִקְטַר קְטֹרֶת; עֲצֵי שִׁטִּים, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ.

המזבח החיצון

מיד לאחר מתן תורה הצטווינו לבנות מִזְבַּח אֲדָמָה; באדמה מילאו את מסגרת הנחושת שממנה היה עשוי המזבח, וכך יכלו לנייד אותו, בלי האדמה, ממקום למקום, במסעות שהלכו במדבר. בכל חניה מילאו אותו באדמה וכך יכלו להקריב עליו את הקרבנות. הוא נקרא מִזְבַּח אֲדָמָה בעיקר מפני שהיה חייב להיות מונח על האדמה, לא על עמודים או בסיס אחר. הרי בדורות הבאים, כשהמזבח ישב במקום קבוע, מילאו אותו באבנים, ככתוב בהמשך: [כא] וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית: כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. בפנימיות, על המזבח הזה הקריבו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; מה שמסמל אצל יהודי את החלק הבהמי, שאותו צריכים להעלות לקדושה. המזבח הזה היה בבית המקדש באותו חלק שאליו יכול כל יהודי להיכנס לאחר שנטהר. לכן הוא נקרא "מזבח החיצון".

המזבח הפנימי

המזבח שבו מדובר בסוף פרשת השבוע שלנו, היה נייד, לא מחובר לקרקע, והוא ישב בתוך הקודש, מקום שרק כהנים יכלו להיכנס אליו; לכן הוא נקרא גם "מזבח הפנימי". הוא נקרא גם "מזבח הזהב" כי זה היה ציפויו: [ג] וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֶת-גַּגּוֹ וְאֶת-קִירֹתָיו סָבִיב--וְאֶת-קַרְנֹתָיו; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. על המזבח הזה לא הקריבו קרבנות; רק אבקה המורכבת מתערובת של מיני בשמים ונקראה "קטרת": [ז] וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת--יַקְטִירֶנָּה. [ח] וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה--קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה', לְדֹרֹתֵיכֶם. על אודות מרכיבי הקטרת נלמד בשבוע הבא, בפרשת כי תשא; בינתיים, לענייננו, חשוב שנדע כי ההקטרה פעמיים בכל יום נעשתה במקביל לקרבנות התמיד שהועלו על המזבח החיצון. חשוב גם שנדע כי התעסק בה כהן אחד וליתר הכהנים אסור היה להיות נוכחים במקום באותה שעה.

היהודי כמקדש פרטי

ככלל, המשכן כולו בנוי בתבנית (חייו של) האדם; כל פרט במבנהו ובעבודה שנעשתה בו, כולל הבגדים המיוחדים וכלי השרת ששימשו לעבודת הקודש, כל פרט משקף מרכיב מסוים שצריך להיות בעבודת היהודי את קונו. לדוגמה: לקרשים שמהם נבנה המשכן היו מידות מכוונות [פרק כ"ו]: [טז] עֶשֶׂר אַמּוֹת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד. נזכיר שהמשכן נבנה מ-עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת מייצגות את עשרת כוחות הנפש שיש לכל אדם, קומה שלמה. מעבר לכך יש את כל הפרטים, הכלים והעבודה שנעשתה במשכן, שכל פרט בהם ייצג רעיון פרטי בעבודת היהודי כנ"ל. מבין כולם, אומרים חכמינו ז"ל, המזבח ייצג את הלב של היהודי. וזה מסתדר מצוין, כי "עבודה שבלב - זו תפילה" ואם התפילות, העבודה שבלב, הן התחליף לקרבנות - ברור שהמזבח משקף את הלב של היהודי.

היחס שבין המזבחות

כאמור, על אודות המזבח החיצון שנקרא גם "מזבח העולה" הצטווינו בפרשת יתרו, בסמוך למתן תורה, ועל אודות מזבח הקטורת אנחנו מצטווים בסוף פרשת תצווה; אחרי שקיבלנו כבר את הדינים של פרשת משפטים, את ההוראות המפורטות בפרשת תרומה לבניית המשכן וכליו וגם את התיאור המפורט של בגדי הכהנים בפרשתנו, פרשת תְּצַוֶּה; אחרי כל אלה באה הדרכה מפורטת בדבר תהליך ההכשרה של אהרון ובניו לתפקיד הכהנים ולאחריה ההוראה בדבר המזבח הפנימי, מזבח הקטורת. מכאן עלינו להבין, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', כי עבודת הקטורת היא השיא והיעד בתהליך עבודת ה' של יהודי. וכל מה שבא קודם, זו רק הכנה והכשרה לעבודה זו. אבל אמרנו שהמזבח משקף את הלב של היהודי ואמרנו גם שיש שני מזבחות, איך זה מתיישב? מה, יש מישהו עם שני לבבות?

חיצוניות הלב

אכן, אומר הרבי, יש את חיצוניות הלב ויש את פנימיות הלב; שעל כן אנחנו מבקשים בתפילה: "וְיַחֵד לבבנו לאהבה את שמך". לא וְיַחֵד "לבנו" אלא לבבנו, שגם בחיצוניות הלב וגם בפנימיותו נרגיש אך ורק אהבת ה'. את חיצוניות הלב משקף המזבח החיצון שעליו מקריבים קרבנות שונים. עבודת הקרבנות אצל כל יהודי, מסביר הרבי, היא ההתעסקות עם ענייני העולם הזה להעלותם לקדושה. על דרך הקרבנות, שלוקחים בהמה ומעלים אותה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'. וזה מתייחס לכל ענייני היומיום של יהודי, שכל ענייניו אמורים להיות מכוונים לקדושה, כהוראת חז"ל [אבות ב', י"ב]: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". וכמו שפסק בשולחן ערוך [אורח חיים, רלא]: שאפילו דברים של רשות - כגון האכילה והשתייה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך - יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו.

מותר להתלהב?

ממשיך השולחן ערוך ומסביר כי במסגרת העבודה הזאת, צריכים לנטרל לגמרי את ההנאות מענייני העולם הזה: שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו - אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. הייתי חושב שעד כאן, מספיק; שזה בסדר אם מפיקים הנאה מעניינים נעלים יותר. אבל לא, אומר השולחן ערוך: וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים - אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאותו - אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמיים. לעשות לשם שמיים פירושו שאמנם מתלהבים, אבל לא מההנאה שהוא עצמו הפיק מהעניין אלא מכך שעשה משהו לכבוד ה' יתברך. וגם זה אמור להיות מוגבל לחיצוניות הלב בלבד, על דרך קרבנות הבהמה שהועלו על המזבח החיצון. את פנימיות הלב, את הרגשות העמוקים יש לשמור לה' לבדו.

לחתור, להתקדם

כאמור, עבודת הקטורת נעשתה ביחידות, הכהן לבדו בבית המקדש. הוא ואלקיו. וכך גם כל יהודי שמגיע למדרגה הזאת; בכל ענייני היומיום, הוא צריך להזכיר לעצמו שוב ושוב את הקשר לריבונו של עולם, שכל מעשיו צריכים להיות לשם שמיים. בעבודת הקטורת הוא כבר נמצא במקום (רוחני) שרק הוא וה' נמצאים בו. קטורת זה מלשון קשר; הוא כבר קשור לה' לגמרי, בפנימיות לבבו. כמובן, הדרך למקום (הרוחני) הזה עוברת בנתיבי עבודת ה' בחיצוניות הלב; אבל כאשר זוכרים תמיד את היעד וחותרים אליו בהתמדה, יש סיכוי טוב שבסוף נגיע. אבל גם אם לא זכינו להגיע, הרווחנו הרבה מאוד; חתרנו בהתמדה אל היעד - עשינו את העבודה שצריכים לעשות על המזבח החיצון - ולעצם החתירה בכיוון הנכון, יש ערך גבוה מאוד, כי הדרך כולה נמצאת בנתיב של הקדושה.

נסחפים עם הזרם במורד

נו, שנשווה את האמור לעיל למה שקורה אצלנו בחינוך ובכלל? הרי אצלנו, אם קיימת מודעות של חתירה, היעד שלה הוא הישגים אישיים; ומה שגרוע יותר - התנסות בחוויות כאלה ואחרות. וזה בדיוק הפוך מהוראת השולחן ערוך שציטטנו לעיל. ובחתירה כזאת, רק טבעי שיימצאו גורמים מפריעים, כאלה שמתחרים עם החותר על השגת אותו יעד, ורק טבעי שיחפשו דרכים מהירות להיפטר מאותם גורמים מפריעים. כך מתפתחת מציאות של כאוס; מציאות שבה כולם נעים בלי לדעת לאן; נסחפים בכיוונים המשתנים של זרמי החיים. לעניות דעתנו, רק כך ניתן להבין את השפל הכללי שאליו נקלעו כל מערכות המדינה; הן פשוט נסחפו לשם. והרי כל היסחפות מתקיימת במורד הזרם, אף פעם לא בכיוון מעלה. כדי להגיע למעלה - צריכים להתאמץ, לחתור בכל הכוח. ואת זה אפשר לעשות רק כאשר יש יעד להשיג וגם רוצים מאוד להשיג אותו.