ערש המוסר

מוזהרים אנו לבל נכנס לדרך היסורים, זאת אם לא נמנע משלושת האסורים: למלא חובה קדושה בהיותנו שִׁכּוֹרִים, לאכול את הדם שהוא מן המאוסים, כְּשׁגִּלּוּי עֲרָיוֹת מותיר קָרְבָּנוֹתָיו שבורים. פרשת אחרי מות בני אהרן, נועדה לשמש אזהרה על הפרת האיסורים החמורים שנמנו קודם-לכן. הפתיחה מחזירה אותנו אל פרשת שמיני, שם נזכרה מיתתם של בני אהרן אשר לפי הנרמז שם, הם נכנסו לְקֹדֶשׁ הַקֹּדָשִׁים שתויים, כי נאמר בהמשך הידיעה על מותם: יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו. (שמיני י / ט).

משתמע מכך, שבני אהרן נכנסו לקודש הקדשים שתויים. מות בני אהרן התרחש ביום הכיפורים - היום שהכהן הגדול נכנס אל קודש הקדשים: מבית הפרכת אל פני הכפרת על הארון (טז / ב) כיוון שכך הדבר קוראים פרשת בני אהרן בתפילת שחרית של יום הכיפורים, לכן החלק שבפרשה שבו מדובר על איסור גילוי עריות, קוראים אותו במנחה של יום הכיפורים.

והינה הדבר השני שבפרשה: איסור אכילת הדם כשמדובר בקורבן שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים ּחֻקַּת עולם שם נאמר: בחודש השביעי (חודש תשרי) בעשור לחודש (יום הכיפורים) תְּעַנּוּ את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. (טז / כט) ומייד דובר אל איסור אכילת הדם שנאמר: ואיש איש מבית ישראל ומן הַגֶּר הַגָּר בתוכם אשר יאכל כל דם... והכרתי אתה מקרב עמה. (יז / י) ודווקא באיסור חמור זה המפורש בתורה, הנצרות העלילה על ישראל כי בחג הפסח לָשִׁים את המצות בדם ילד נוצרי. (זאת עלילה הידועה בשם "עלילת הדם" וביטוי זה שגור בפינו כל אמת שמעלילים על ישראל עלילה חסרת שחר. ביחד שמאשימים את ישראל ברצח ילדים ונשים בכוונה תחילה).

אחרון אחרון בפרשת אחרי מות הוא איסור גילוי עריות, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' (יח / ו) ובהמשך יש פירוט מלא אלה שאר בשרו של אדם. שחל האיסור לגביהם: בראשם עומדים האב והאם וערות אשת האב, וערות אחותו וערות בת הבן או בת הבת, ערות אשת האב, ערות אחות האב והאם וערות אחי אבי וערות אחת האם, וערות הכלה ועוד כהנה וכהנה. כאמור דְּבַר גילוי עריות חמור כל-כך עד שקוראים פרשה זו במנחה של יום הַכִּפּוּרִים, ביום הקדוש ביותר במועדי ישראל.

על כך אמרו רבותינו: "הא בהא תליא" (זה בזה תלוי). קיומנו בארץ אשר חזרנו אליה אחרי 2,000 שנות גלות, תלוי ביכולתנו לקיים את החוק והמשפט, מבלי לנתק את חוקי התורה מחוקי המדינה, ואין הכונה לחבר דת ומדינה, זאת למרות ההבדל בין חוקי התורה לחוקי המדינה.

יש לראותם מקשה אחת כאשר מדובר בְּמוּסָר, בַּעֲשִׂיַּת צֶדֶק בַּמִּשְׁפָּט, בשמירה על כְּבוֹד הָאָדָם ובמתן זכות לזר, לאזרח, לגר ליתום ולאלמנה, הרי הצוויים האלה לקוחים מן התורה, שחוקיה ניתנו על-ידי כוח עליון ולא ניתן לשנות בהם ולו קוצו של יוד, אך הם ניתנים ללימוד לפרשנות כדי להתאימם לחיי יום יום. לפסוק לפיהם וללכת על-פי הפסיקה. זה אפשר גם למי שחושש מכפיה, כי הרי גם את חוקי המדינה כופים על הציבור.

חוקי המדינה ניתנים לביטול ולתיקון, כל עוד ואין מדובר בתוכן עשרת הדברות שבעיקרם הם חוקי מוסר לישראל ולעמים, מחוקקי המדינה אינם יכולים לבטל או לתקן דבר מהם. נשוב אל הפרק הקודם בכל הנוגע לשלושת האיסורים. כשמסתלקים מאיסור פגיעה במקודש לעם ושעליו קם והיה לעם, מסתלק לה גם זכותנו על הארץ הזאת. כי הרי הַכְּמִיהָ לשוב לארץ ולחדש בה קוממיותנו מקורה בדבר המקודש לעם ישראל בתורה.

אילולא הזיקה לתורה, לא היה כל צידוק להוגי הדעות ולמחיי הכמיה לציון לתבוע שיכירו בזכותנו על הארץ, לא בכדי הוצעה להרצל אוגנדה במקום ארץ ישראל, כי המציעים לא לקחו בחשבון את תורת ישראל כי בתורתם לא קים קשר כזה. ובבואנו לבחון את האיסור השני איסור הדם, התורה ראתה בכך שמירה על בריאות האדם. לכן איסור אכילת הדם עליו נאמר: כי הוא הנפש, נובע מן הצורך למנוע סכנת חיים.

מיותר למנות את המחלות האיומות שמקורם בדם ובמגע שמעביר אדם נגעי הדם ממנו אל זולתו. אנו יודעים, כי רבים מתו ומתים יום יום בעולם ממחלות זיהומיות שמקורם בדם ובאי שמירה על הטהרה. אשר לאיסור השלישי גילוי עריות, מטרתו לשמור על טהרת המשפחה ועל מרכיביה. זה מדע מודע בעניין הקשר המשפחתי הקרוב פוגם בצאצא שנולד. לא כל שכן כשמדובר בגילוי עריות. לכן אין להפריד בין הזיקה לארץ ולקיומו של עם ישראל בריא וטהור בלי זיקה לתורה.

למעשה אין עם ישראל יכול להינתק מקיום התורה וחוקיה ומצוותיה שנתנו מסיני ומהלכות החיים לפיה. ואין להפריד בין מצוות התורה לזיקה לארץ, דברי רמב"ן שהוא בעיני רבים עמוד התווך בכל הנוגע לכיבוש הארץ ולישובה הוא אמר על מות רחל אמנו שהיא מתה בדרכה לארץ ישראל, זאת כדי שיעקב אבינו יכנס לארץ נשוי לאישה ולא נשוי גם לאחותה מפני גילוי עריות, והרי התורה עדיין לא ניתנה לישראל, אך דבריו של רמב"ן נאמרו כדי להדגיש חשיבות קיום מצוות התורה וחוקיה, כתנאי לישיבתנו בארץ ולזכותנו עליה.

הפרשה כולה עוסקת ביחודיותו של עם ישראל כעמו של האלוהים. אך יודעים אנו כי יצרו של אדם לעשות כל העולה על רוחו מבלי להתחשב בסובב אותו, בעיקר איננו מודאג אם מעשיו יגרמו אי-נחת או סבל לרעיו, כי אנוכיות טבועה בו מרגע לידתו.

האדם רואה את עצמו עיקר. אף על-פי כן, האדם פיתח במקביל לאנוכיותו גם ריסון יצריו. מכאן שהאדם כופה על עצמו להתחשב כשנוח לו בזולתו. הריסון של האדם הוא פרי שכלו. כאן רואים את הכבלים ששם אדם על עצמו לטובת החברה כדי לחיות בה, כי האדם מטבעו איש חברה ואיננו יכול לחיות לבדו. ומדובר כאן במי שמכיר את האמרה: "אני ה' אלוהיכם". לולא הודאה זו לא היה יכול ישראל לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו ולא בכבלים שכבל בהם את יצריו.

אפשר לומר כי לאדם יש מצד אחד רצון וחשק שאין הוא שולט בהם, ומצד שני יש בו רצון חפשי ועצמאי, שאיננו תלוי ביצריו, אשר זה מקבל ביטוי בכבלים ששם אדם עליו באיסור גילוי עריות. בין החכמים נשאלה השאלה: האם הביטוי "אני ה' אלוהיכם", פירושו שהקב"ה איננו אלוהי כל הבריות, והלא אנחנו אומרים כי אלוהים הוא "אלוהי כל הבריות", אלא כאשר ישראל אמרו אתה אלוהינו והוא אמר אתם עמי, משמעות הדבר שקיבלנו עלינו את החובה להיות נשמעים לצוויו, שקיומם מחייב שלטון השכל על היצרים.

"אַחֲרֵי מוֹת" וְאַחֲרֵי חַג הַמַּצּוֹת
יְדֻבַּר בִּקְדוֹשׂים וּבְרִבּוּי מִצְווֹת
לֹא רַק מִצְווֹת בֵּין אָדָם לַבּוֹרֵא
אֶלָּא בֵּינְךָ לְבֵין אָדָם לְךָ קורֵא

וּבְתוֹם סֶדֶר פֶּסַח הַגָּדָה וָאֹמֶר
לְמָחֳרָתוֹ יוֹחַל בִּסְפִירַת הָעֹמֶר
עַל שִׂנְאַת אָחִים וְעַל הַקְרָבָה
וְנִזָּכֵר גָּם בְּדִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא

וְנִרְחַק קִמְעָא מֵקַנָּאוּת וְקִנְאָה
נֶכַבֵּד זֶה אֶת זֶה וּנְסַלֵּק שִׂנְאָה
לְמַעַן נִהְיֶה קְדוֹשִׁים וְנִטְהַר
וְיִצְהַר אֹור בְּלִי מַעֲשֶׂה נִמְהַר (מרומז למתרחש)
וּלְהַפְנִים שֶׁיֵּשׁ גָּם מָחָר
וּמָה נֶאֱסַר וּמָה הוּתָר