מאבקי הכוח בין הפוליטיקה לאקדמיה

לצד תהליכים כלל-חברתיים, הופיעו תהליכים פנים-אקדמיים. גורם אחד שזירז את תהליכי האמריקניזציה קשור לעובדה שרוב המדענים הישראלים הצעירים קיבלו את הכשרתם בארצות-הברית, עברו שם השתלמויות וקיימו שם את שנות השבתון שלהם. החשוב שבתהליכים אלה הייתה הנטייה שהתגבשה באוניברסיטה העברית להעדיף, לצורכי מינוי או קידום, פרסומים מדעיים שנכתבו באנגלית. סביר להניח שמאחורי העדפה זו עמד החשש מפני השתלטות הבינוניות והשגרה (בן-דוד, 1964).

חוקר מצטיין חייב להוכיח שביכולתו לשרוד ב"אקלימים" אינטלקטואליים מעבר למולדתו ולשונו, להבין ולהתמצא לא רק במה שלימדוהו כסטודנט, אלא גם בתֵאוריות חדישות ומתחדשים לבקרים. רק תהליך זה של נטישת הישן ואימוץ החדש עשוי לשמור על רמת המחקר וההוראה בחינוך הגבוה, ולהעלותם. מדיניות האוניברסיטה הפכה את האנגלית לשפת המחקר הדומיננטית בסוציולוגיה הישראלית - ובזאת נפתחה לרווחה הדלת לשיתופם של מדענים אמריקנים ואנגלים בתהליכי הקבלה והקידום של מדענים ישראלים. הקשר המתהדק בין הסוציולוגיה הישראלית לבין האמריקנית בא, במידה מסוימת, על חשבון ייצוג חסר של המחקר החברתי הצרפתי, הגרמני והסקנדינבי. כמו גם על דגימה מוטה של האוכלוסייה הישראלית (ייצוג חסר של חרדים וערבים).

המשימה של מייסדי הסוציולוגיה הישראלית כללה יצירת לשון מקצועית חדשה. מערכת המונחים הבדוקים והישנים (אבולוציה, אקטואליזציה, אילוזיה, היברידי, פונקציונלי) שוב לא הספיקה לבניית תשתית פילולוגית למחקר מדעי. העברית המודרנית בהדרגה הותאמה לצורכי המדען בן ימינו.³

סביר, שבלעדי ההשתלבות בקהילה המדעית הבינלאומית לא היו המצוינות והחדשנות סימני היכר בולטים של המדע הישראלי בכלל, והסוציולוגיה בפרט. במאמרו החלוצי "מדע בארץ קטנה", היטיב פרופ' י' בן דוד (1964) לתאר את מגבלות הקוטן: אחד מאפיוניה של קהילייה מדעית חוקרת הוא קיום נוהלי הערכת עמיתים אוביקטיבית ככל האפשר. כאשר קהיליית החוקרים זעירה אין סיכוי רב שתשתית כזו אכן תתפתח. כל סוציולוג ישראלי היה מורהו, תלמידו, שותפו או יריבו של כל סוציולוג ישראלי אחר.

בסופו של דבר, הסוציולוגיה בישראל סבלה ממחסור בכל המגזרים הרלוונטיים: פחות מדי חוקרים-עצמאים, עמיתי-מחקר, סטודנטים או תומכים בעלי משאבים. כמו-כן הוצגו בפניה שתי מטרות סותרות: האחת, לשחזר במדינת היהודים את הישגיהם של ההוגים והחוקרים היהודים בעולם המערבי,⁴ והשנייה, לפתח כיווני מחקר ישראלים-אותנטיים.

על אף חולשות אלה ואחרות, ניתן למצוא בסוציולוגיה הישראלית גם סימני הצלחה, והיא הצליחה לעניין חלק מגדולי הסוציולוגים⁵בארצות-הברית ובאירופה בתהליך התפתחותן של תופעות חברתיות הייחודיות לישראל.

שלושת המדענים שהשכילו לגשר על הניגוד, לכאורה, בין שמירה על הרמה הבינלאומית לבין חקר הייחודיות הישראלית הם אלה שבנו את הדיסציפלינה הסוציולוגית הישראלית:

הבכיר שבהם, ש"נ אייזנשטדט, עסק בעיקר במחקר מאקרו-סוציולוגי. נושאי מחקרו רבים ומגוונים (תרבויות נוער; גלי הגירה; אימפריות מסורתיות; החברה הישראלית). הפוריות המדעית של אייזנשטדט הייתה לשם דבר וזכתה להכרה בינלאומית. רשימת ספריו כוללת קרוב למאה ספרים ושש מאות מאמרים, שהקנו לו מעמד העומד למעלה מהתחרות הפנים-דיסציפלינרית.⁶ הבסיס האמפירי של אייזנשטדט היה בספריות ולא בשדות, אולם אחדים מתלמידיו הישירים העבירו חלק ניכר מרמת הדיון התֵאורטית והגלובלית לחקר שאלות ספציפיות המאפיינות את החברה הישראלית (בהקשר זה נזכיר את מחקריהם של רבקה בר-יוסף [1959] על-רקע הבעיה העדתית, אריק כהן [1987] על ערי פיתוח, וחיים אדלר [1997] על חינוך).

פרופ' יונינה גרבר-טלמון, הגתה וייסדה את המחקרים על הקיבוץ ועל המשפחה בו. בניגוד לאוטופיות מודרניות אחרות שקרסו, הקיבוץ אִתגר את הזרם הדומיננטי בסוציולוגיה האמריקנית על-ידי עצם קיומו. חברה שכלכלתה איננה מבוססת על שוק חופשי, שאין בה הפרדה יעילה בין ייצור וצריכה, שמפקיעה את האחריות לילדים מידי ההורים, אמורה להתפורר. אבל עד אמצע שנות ה-80, לא התקיימה נבואה קודרת זו. הקיבוץ לא קרס תחתיו, לא ויתר על ייחודו ולא שקט על שמריו, להפך - אוכלוסייתו המשיכה לגדול, מצבו המשקי הוטב, עצמאותו נשמרה. יונינה גרבר-טלמון וצוותה התייחסו בכבוד לאליטה הקיבוצית ולאידאולוגיה המניעה אותה. לגרסתם, האתיקה הפרוטסטנטית חלה לא רק על הנחקרים כפרטים אלא גם כקהילה שיש לשמר את ערכיה.

השלישי הוא פרופ' יוסף בן דוד, שכבר הוזכר.

במקביל לכניסתו של אייזנשטדט למרכז הבמה הסוציולוגית, הצטרפו לאוניברסיטה העברית מי שאמנם לא היו תלמידיו, אלא הביאו עמם מומחיות ומעמד אקדמיים משלהם:

לואי גוטמן היה איש אשכולות, מאמריו התפרסמו בכתבי עת פסיכולוגיים, סוציולוגיים ומתודולוגיים (הוא גם תפקד כיו"ר האגודות הסוציולוגית והפסיכולוגית (בעת ובעונה אחת!). גוטמן ערך חוזה עם ממשלת ישראל, שבה התחייבה הממשלה להזמין מחקרים יישומיים רק באמצעות "המכון למחקר חברתי שימושי", אותו ניהל מראשית שנות ה-50 ועד פרישתו. בהדרכתו פותחו שיטות מתוחכמות וייחודיות לעיבוד נתונים, שהשפיעו על כל "תעשיית הסקרים הישראלית".⁷

אליהוא כץ הביא עמו מארצות-הברית מומחיות בתקשורת, אותה יישם במחקר ובהוראה. על שמו ניתן לרשום את התֵאוריה המכונה "Two-Step Flow of Communication", אשר תיעדה קשר עקיף בין המנהיגות המדינית לקהל הרחב, כשהחוליה המקשרת היא "מנהיגי דעת קהל מקומיים" (אנשים הזוכים לאשראי של אמון הן מצד אמצעי התקשורת והן מצד צרכני המידע). מודל זה זכה ליישום נרחב שהתבטא, בין השאר, בשילוב חוגי בית במערכות הבחירות. בנוסף, אליהו כץ היה גם המנכ"ל הראשון של הטלוויזיה הישראלית.

יהודית שובל עסקה במחקרים על קליטת הגירה וסוציולוגיה של הבריאות, בשיתוף עם אלכס וינגרוד, והייתה פעילה בליווי מחקרים על קליטת ההגירה מברית-המועצות לשעבר.

למרות תרומתם החשובה לסוציולוגיה הישראלית בכלל ולמחקרים יישומיים בפרט, אף אחד מן המצטרפים לא תִפקד כאחד ממנהיגי הדיסציפלינה הסוציולוגית. כלומר, לא גרם לתמורות בכל תחומי המקצוע.

בהדרגה נוצרו מוקדי כוח והשפעה חדשים ושונים שערערו על כמה מוסכמות שנתמכו על-ידי אייזנשטדט ותלמידיו הישירים (משה ליסק, חיים אדלר, רבקה בר-יוסף). כמה מתלמידים אלה שמרו מרחק מהסוציולוג ההגמוני על-ידי הדגשת-יתר של התמחותם. ואכן, מומחים בתחום החינוך, הגרונטולוגיה, העבודה הסוציאלית והסוציולוגיה הארגונית מוכרים יותר בזכות תרומתם, איש-איש במקצועו, מאשר בזיקתם המשותפת לסוציולוגיה. סוציולוגים אחרים, שרצו לשמור על עצמאותם, וביניהם המלבה"ד, השתלבו במוסדות להשכלה גבוהה שנוסדו בשנות ה-60 (אוניברסיטאות תל אביב, בר-אילן וחיפה), ושניים מהבולטים שבהם הם אפרים יוכטמן-יער ואליעזר בן רפאל. בכירי המחלקה הירושלמית הפעילו את השפעתם כדי למנוע התרחבות של הלימוד הגבוה במדעי החברה. נימוקיהם העיקריים היו: הגידול במספר האוניברסיטאות יביא במוקדם או במאוחר להורדת הרמה בהוראה בהגות ובמחקר; צרכיה של ישראל יכולים להתמלא בעזרת המוסדות האקדמיים הוותיקים. לימים, כשבגרו האוניברסיטאות הצעירות והחלה הקמת המכללות, נשמעו אותן ההסתייגויות. הפעם הצטרפו למסתייגים האוניברסיטאות הצעירות, ונימוקי ההסתייגות שלהן דמו להפליא לנימוקים שהביעו המוסדות הוותיקים, במאה שעברה.

הסגל הבכיר במכללות היה מצומצם, מה שהגדיל את הסיכוי לקידומם של חוקרים שבשנים קודמות חשו את עצמם "חסומים", כלומר, ההזדמנויות להשגת מצוינות היו גדולות. בהקשר זה יש לפרש את ההנחיה למדענים צעירים, כפי שנוסחה על-ידי בן דוד: "עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים." במילים אחרות, יש להעדיף נִיעוּת איטית תוך שמירה על מצוינות, על קידום מהיר תוך בינוניות.

האנתרופולוגיה הישראלית הציגה בפני עצמה משימה כפולה - להתבדל מן הסוציולוגיה ולהתמזג עמה. גרעין המחלוקת היה אפיסטמולוגי: באיזו מידה יכול סוציולוג להסתמך על מסקנותיו של אנתרופולוג, ולהפך. הערפל בנושא זה טרם התפזר: ייתכן, שהמכשול העיקרי להידברות טמון בהגדרה שונה של מטרות המחקר ולא רק בחילוקי דעות ביחס למסקנותיו. הסוציולוג מבקש לאתר חוקיות חברתית, בעוד האנתרופולוג מחפש משמעות. מכשול נוסף המקשה על הבניית שתי התת-דיסציפלינות מקופל במעגליות משותפת: החוקרים הם גם הנחקרים, ולהפך.

האנתרופולוגיה הקלאסית עסקה בחברות קטנות, מבודדות יחסית, הנחקרות על-ידי חוקר יחיד (לפעמים בליווי משפחתו). השקפת עולמם של האנתרופולוגים המייסדים נטתה במובהק לעבר החברות השבטיות; לא זו בלבד שחוקר בודד יכול להקיף במבטו המחקרי חברה שלמה, אלא שהוא גם מסוגל להשפיע על גורלה של חברה שבטית מסוימת ולגונן על ערכיה הייחודים. כדי להצליח במלאכת שימור כזו, יש להאט את תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה. כאשר מנסים למיין את האנתרופולוגים לפי התייחסותם לאוכלוסייה הנחקרת, מוצאים אנתרופולוגים בשני הקצוות: אלה שמנסים להיטמע בקרב הנחקרים (going native) ואלה המקדישים למחקר מסוים זמן קצוב תוך שמירה על זהותם המודרנית. בישראל, נוצרו תנאים מיוחדים שאפשרו שיתוף פעולה בין ההיבט הדיסציפלינרי והפרופסיונלי של האנתרופולוגיה. מקס גלוקמן (Gluckman), מבכירי האנתרופולוגים האנגלים, הכשיר קבוצה של אנתרופולוגים ישראלים שנושאי מחקריהם נגעו בבעיות יסוד של החברה הישראלית,⁸ אולם המחלוקות בין שתי הדרכים לחקר החברה לא התבטלו. אלה היו היסודות של שיתוף הפעולה המסויג בין שתי הדיסציפלינות לחקר האדם והחברה.

התמורות המבניות והתפקודיות שהתחוללו בסוציולוגיה הישראלית נבעו בעיקר משני מקורות:

1. הגורם החשוב ביותר הוא הגידול בממדיה של החברה הישראלית בכלל, והקהילייה הסוציולוגית בפרט;

2. הגדלת הדיפרנציאציה בין תחומי מחקר והוראה שונים (סוציולוגיה של החינוך, הרפואה, הסיעוד, הצבא, המגדר ועוד). עובדה זו מתבטאת בהופעתם של זרמים חדשים, חדשים לבקרים. במדעי הטבע ובלימודם, המחקרים החדישים נשענים, בדרך כלל, על יסודות מוסכמים, והמחלוקות מופיעות בעיקר בצמרת. השיח הסוציולוגי (הישראלי כמו הבינלאומי) לא יצר מצע משותף לכל זרמיו. במינוחו של קון (1962): בכל דור מתרחשת מהפכה מדעית ובכל דור נחפרים היסודות מחדש. מצב מבני זה הופך את המחלוקות השוליות למלחמות על כל הקופה. ניוטון היטיב לתאר מורכבות זו של חידוש ושמרנות באומרו: "אני רואה רחוק יותר משום שאני עומד על כתפי ענקים." ניוטון ייחס את הישגיו לא רק לכישוריו האישיים, אלא גם להישגיו של המדע עד ימיו.

התמורות בסוציולוגיה הישראלית אינן מיוחדות רק לה, הן קיימות, מהותית, בכל מדעי החברה. הביקוש למקצועות שיש בהם אפשרות ליישום פרופסיונלי עלה, בעוד שהביקוש למדעים "טהורים" - ירד. במילים אחרות, עלתה הפופולריות של מקצועות כגון: רפואה, משפטים, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, שמכל אחד מהם היה נתיב לדפוסי שירות ממוסדים וממומנים. הסוציולוגיה מצאה את עצמה קירחת מכאן ומכאן - ללא הרשאה לרפא בני אדם וללא רישוי לתת ייעוץ מחייב למוסדות חברתיים.

התקופה שבין 1967 ל-2000, הייתה תקופת שפע יחסי במשרות הוראה אקדמית, כאשר המחסום שהגביל גידול זה היה מספר בעלי המשרות הבכירות שניסיונם וסמכותם אפשרו להם להשפיע על מינויים וקידום מרצים צעירים. פרדוקסלית, תלותם של הצעירים בוותיקים לא ירדה בעשור האחרון של המאה שעברה, ייתכן אפילו שעלתה.

תחומי המחקר וההוראה פיתחו גישות עצמאיות ומסלולי קידום מקבילים (שאינם נפגשים לעולם), וכתוצאה מכך פחתה התלות של הסוציולוג כפרט במוסד המעסיק. כאשר מביאים בחשבון את התמורות, שנסקרו לעיל, קשה להתעלם מן הרושם של ברירה לקראת בינוניות. חוקר המקדיש מרץ וזמן להוראה ולבנותיה (כתיבת תוכניות לימוד, הכשרת מורים, דיון בקידומם של חוקרים זוטרים) עשוי להיות מדען חשוב, ועם זאת יקשה עליו לגייס את ההתמסרות הטוטלית הדרושה להשגת מצוינות מדעית (ראו: McClelland, 1953).

מבחינת התלות של מרצים צעירים בפרופסורים ותיקים ומבוססים, הייתה הקלה מסוימת שבאה בעקבות התמחותם של סוציולוגים בדיסציפלינות "שכנות". השתרשה ההכרה שאין תוקף סביר להמלצות על סוציולוגים וחוקרים צעירים, כאשר לממליצים חסרה בקיאות בתחומי ההתמחות הרלוונטיים. התפתחות זו מהווה את אחד ההסברים לפיצול במתכונת הכנסים המדעיים. דיוני כנסים אלה התפצלו לדיונים נפרדים על-פי תחומי ההתמחות שאוזכרו לעיל. כל סוציולוג יכול היה להשתתף בנושאים המעניינים אותו במיוחד, וכך ב"חסות" ההתמחות גבר הפיצול ונחלשה השותפות הדיסציפלינרית; כאשר חסרים שורשים משותפים אין גבול לצמיחתן של סיעות, גוונים ויריבויות בצמרת.

ההיסטוריה הפוסט-מודרנית פתחה בקריאה ביקורתית של ההיסטוריה הטרום-ממלכתית בישראל. בין השאר, היא ערערה על פרספקטיבת הזמן הציונית, כלומר על שבירת הרצף בין לפני המדינה ולאחריה. המעבר מיישוב למדינה לא נתפס על-ידי הסוציולוגים הביקורתיים כהתחלה חדשה, אלא כהמשך רציף של האידאולוגיה הציונית. אידאולוגיה זו רשמה לזכותה הישגים מופלגים, אולם היא נושאת בחלק מן האחריות למחירים הלאומים-תרבותיים ששולמו עבור הצלחות אלה. חוקרים פוסט-מודרנים כיוונו את ביקורתם אל כל שלבי ההתפתחות שעברו על שני העמים, בדורות האחרונים.

קשר סימביוטי חזק מאפיין את היחסים בין האליטה ההגמונית ששלטה בישראל עד 1997, לבין הסוציולוגיה הישראלית הממסדית.⁹ החברה הנחקרת נבדקה מן הצמרת אל השורשים, כאשר הגבולות בין האידאולוגיה הרווחת באליטה לבין סדר היום המחקרי מטושטשים. דוגמה מאלפת מהווה הסוציולוגיה הארגונית (או הסוציולוגיה של העבודה). המטרה המוצהרת של גישה זו היא להפיק מן העובדים יותר עבודה תמורת אותו שכר. מחקר שאלה מטרותיו, הצלחתו נמדדת על-פי התועלת שהוא מביא לאחד הצדדים ביחסי עובד-מעביד. באותו אופן ניתן לנתח את המחקר החינוכי כעומד מאחורי המורים, הנהלות בתי הספר והממסד המוניציפלי, ואת הסוציולוגיה הצבאית כמשרתת את המפקדים יותר מאשר את החיילים. לסוציולוגיה השימושית יש, אפוא, הטיה ברורה לתמוך ולהיתמך על-ידי הממסד הדומיננטי. ניתן להניח שהטיות דומות קיימות גם בסוציולוגיה התֵאורטית-אמפירית, בהתאם לפתגם הידוע: "אמור לי היכן אתה יושב, ואומר לך היכן אתה עומד."

הפולמוס הפנים-דיסציפלינרי החמיר וכלל ביקורת גלויה ומפורשת על מעמדה של הציונות כ"תנועת התחייה של העם היהודי". מכאן נמשכה הגישה הביקורתית (שיש מכנים אותה חתרנית), שהעמידה למבחן מחודש את כל הסִיפֵּר (נרטיב) הישראלי. להלן, כמה דוגמאות של הסִיפֵּר הציוני, כשלצד כל אחת מהן מופיעה תשובה ברוח הסוציולוגיה הביקורתית:

• הסִיפֵּר: בכל מלחמותיה לחמה ישראל "מעטים נגד רבים" (סינדרום דוד וגוליית). תגובת המלבה"ד: היסטוריונים ישראלים טענו שמספר הישראלים לובשי המדים בשנים 1950-1948, לא נפל ממספר הערבים לסוגיהם (מילשטיין, 1989; מוריס, 2010).

• הסִיפֵּר: הבריחה ההמונית של פלשתינים מישראל לארצות השכנות מעידה על קשר רופף בין ערביי ישראל לארץ-ישראל. תגובת המלבה"ד: התנועה הפלשתינית הלאומית, ממש כמו הציונות, ביססה את השאיפה לשוב ולהיאחז בקרקע הארץ-ישראלית ולזכות ללגיטימציה היסטורית ובינלאומית.

• הסִיפֵּר: אילו גברו הפלשתינים במלחמת 48' הם היו מחסלים או מגרשים את כל היהודים מארץ-ישראל (מוריס, 1991). תגובת המלבה"ד: אין ביסוס אמפירי משכנע לטענה זו.

• הסִיפֵּר: מעולם לא ויתרו היהודים על ארץ-ישראל. הראיה: האמרה השחוקה "בשנה הבאה בירושלים". תגובת המלבה"ד: אילו התייחסו הסועדים בסדר פסח לשיבת ציון כתוכנית ממשית ולא כחזון ערטילאי, ספק אם היו משהים את שיבתם במשך 2,000 שנה.

המושג סוציולוגיה ביקורתית מעורר תהיות: אם תופעות מסוימות מוחתמות בחותם שלילי לפני המחקר, מה נותר לחקור? או במילים אחרות: דינו של החוקר האוביקטיבי נחרץ מראש, ללא שימוע, ללא הצלבת עדויות וללא אפשרות ערעור. בתנאים כאלה הסיכוי שיופקו מסקנות מדעיות הוגנות ואמינות – קלוש ביותר.

תהיות נוספות מתעוררות נוכח המושג תקינות פוליטית (Politically Correct). מושג זה, המהווה "חרב מתהפכת" מעל ראש הכותב מונע ממנו הבעת עמדות "בלתי תקינות". בישראל הפוסט-מודרנית אפשר למצוא ניסיונות אחדים לצמצם את ההגבלות על חופש הדיבור ועל חופש השתיקה. כדי לזכות במלוא זכויות האדם חייב מי שאינו יהודי להצהיר על הכרתו בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכדי למלא תפקיד בכיר חייב אדם לא רק לכבד את הטקסים הרשמיים אלא גם להשתתף בהם באורח פעיל (לשיר את ההמנון).

בעקבות מחקרים אמריקניים, פוּתח שדה עשיר של מחקרים העוסקים בדעות קדומות, שאחד הממצאים העיקריים שלהם הוא נטייתם של רוב בני האדם ליצור לעצמם דעה לפני (ולא פעם בִּמְקוֹם...) שבדקו את הבסיס העובדתי הרלוונטי (ראו: כהנמן, 2011). הייתכן שהסוציולוגיה הישראלית תאמץ נהלים הסותרים את עקרונות החשיבה המדעית בכלל, ובמדעי החברה בפרט?

הסוציולוגיה הביקורתית ערערה הן על העיקרים האפיסטמולוגיים והמתודולוגיים של הסוציולוגיה הממסדית, והן על עקרונות הליבה של האליטה ההגמונית (ראו: ליסק והורוביץ, 1990).

בסִיפֵּר הסוציולוגי-ביקורתי נתפסת הציונות כמערכת מדכאת, ואילו הקולוניאליזם נתפס כבסיס הקיפוח של העולם השלישי, גם כאשר הקורבנות חיים ביבשות ובתרבויות שונות. המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה, המתנחלים הצרפתים באלג'יריה, בעלי העבדים בדרום ארצות-הברית והמתנחלים ביו"ש הוגדרו כקולוניאליסטים, וההבדלים המהותיים שביניהם גומדו.

סינדרום הארץ הקטנה הוסיף לאפיין את הסוציולוגיה הישראלית, דבר שהתבטא בין השאר בקושי לבסס את תהליכי הקידום האקדמי על הערכת עמיתים (שהמשיכה להתנהל על-פי אותם כללים, אולם ההחלטות שהתקבלו בדרך זו חסרו לא פעם לגיטימציה דיסציפלינרית). למשל, הובעו ספקות בכשירותם של אקדמאים ותיקים להבין ולהעריך את תרומתם של חוקרים צעירים. הנטייה הגוברת והולכת ליישם מודלים סטטיסטיים העמיקה את השסע בין כמותניים לאיכותניים. חוקר מתמחה מתקשה לקבל הערכות טובות ומוסמכות מעמיתים ישראלים ותיקים בעלי דרגה גבוהה משלו, כנדרש בתהליך הקידום האקדמי. במישור התֵאורטי, מרבית הסוציולוגים הישראלים היו שבויים בקסמיה של האסכולה האמריקנית-בריטית, ובמיוחד בזרם שהתפתח באוניברסיטאות הארוורד, קולומביה ושיקגו.

כניסתו של סמי סמוחה לזירה הסוציולוגית, בסוף שנות ה-70, תרמה רבות לעליית הפלורליזם התֵאורטי-מתודולוגי בשיח הסוציולוגי. ספרו ישראל: פלורליזם וקונפליקט Samooha, 1978)), עסק בפלורליזם תרבותי ושילובו בריבוד האתני, והכה גלים בקהילה הסוציולוגית הישראלית. הפער הבין-אתני, שנחשב בסוציולוגיה הממסדית כעיכוב זמני בתהליך קליטת העלייה, התגלה כמצב קבוע המושרש בחברה הישראלית על כל רבדיה. אי-שוויון בשכר, בהכנסות, בשיעורי למידה, בייצוג פוליטי וכיוצא בכך, הוסיפו להתקיים ובמקרים מסוימים אף לגדול. תרומתו השנייה של סמוחה היא שפע של מחקרים על יחסי פלשתינים-יהודים בישראל ובשטחים הכבושים. במשך עשורים אחדים, הצליח סמוחה להימנע מנקיטת עמדות חד-צדדיות, למרות שהגדיר את עצמו כבלתי ציוני (סמוחה, 1984).

עד אמצע שנות ה-60, השתתפה האליטה הסוציולוגית ברשת הפיקוח החברתי של המגזר האשכנזי-ותיק-משכיל. הנושאים העיקריים של המחקר הסוציולוגי-ישראלי עסקו בנושאים תוך-עדתיים, יותר מאשר בין-עדתיים, הוא הדין בנישואים בין/בתוך מגזרים. החפיפה החלקית בין השסעים יצרה ברית פוליטית יציבה בין שתי העדות העיקריות: יוצאי אפריקה מול יוצאי אירופה ואמריקה. השסע הבינלאומי (יהודים מול ערבים) חסם במידה רבה בריתות שהיו עשויות לעצב בצורה אחרת את המפה הפוליטית של ישראל, אולם כל הניסיונות לחולל שינוי כזה, הלכה למעשה, נכשלו באִבָּם.¹⁰

בשנות ה-60 וה-70, הופיעו במחקר הסוציולוגי כיוונים חדשים. הסוציולוגיה הממסדית אימצה את הציונות כאידאולוגיה הגמונית ואת תהליך האינטגרציה כאסטרטגיה דומיננטית - כור ההיתוך נתפס בסוציולוגיה הממסדית כתהליך מכונן שהשפעתו ניכרת בתרבות, במדיניות, בכלכלה ובהגות הישראלים. הפרספקטיבה של הזמן הדרושה כדי להעריך את התקדמותו של תהליך זה היא שניים-שלושה דורות. נקודת הפתיחה של המהגרים שמוצאם מאסיה ומאפריקה שונה מהותית מנקודת המוצא של יוצאי אירופה. שוני זה מתבטא לא רק בתחום הייצור אלא גם בתחום הצריכה. מידת מוכנותם של רוב עולי שנות ה-50 לדרישות המודרניזציה (בכל תחומי החיים) היא הקובעת את קצב האינטגרציה. יישום ברור של תורת המודרניזציה מופיע במאמרה של רבקה בר-יוסף (1959).

החידוש העיקרי בו מצוי בהנחה שההסתגלות לחיים בחברה מודרנית אינו מצטמצם לתחום הכלכלה, הריבוד והפוליטיקה, אלא כולל נכונות לשינוי בכל תחומי החיים. גם בתפקידים הפסיביים (נוסע באוטובוס, קונה בקניון, משלם מיסים, מטופל בבית חולים, ועוד) דרושה למידה או למידה מחדש.¹¹ ואילו בספרו של שלמה סבירסקי (1981), מוצג הרעיון ההפוך: עולי שנות ה-50 אינם אחראים ל"נחשלותם" אלא האליטה הישראלית הוותיקה היא שגרמה ל"נחשלותם". בניגוד לסברה שהפער הבין-עדתי על צורותיו השונות (בהכנסות, ברכישת השכלה, בייצוג פוליטי) הולך ומצטמצם, העלתה הסוציולוגיה הביקורתית את הטענה שהפער נשאר קבוע בין הדורות ואף בתוכם (כהן, 2006). במחלוקת ניתן לראות זו את ראשיתה של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל.

בעשורים הבאים, התעוררו מחדש השסעים התוך והבין-דיסציפלינריים. יהונתן שפירא, ממייסדי החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הציע פרספקטיבה שונה לניתוח הקונפליקטים העיקריים בחברה הישראלית. התכלית המוצהרת של אחד ממחקריו האחרונים הייתה להבין את משבר המנהיגות במפלגת העבודה, שהוגדר כמנהיגות ללא המשך. המנהיגות שהתגבשה בדור הראשון והשני של מפלגת העבודה (דורותיהם של אנשי העלייה השנייה, השלישית והרביעית), לא הצליחה להעביר את עוצמתה הפוליטית ואת סמכותה המוסרית לדור הבא. הקריירה הפוליטית של רבים מבני הדור השני למנהיגות (אברהם עופר, אשר ידלין, מיכאל צור, יעקב לוינסון) הסתיימה בכישלון צורם.

היכולת לשרוד נוכח התמורות הדמוגרפיות המצופות והמתרחשות זה כבר, מותנה לא רק בעוצמה הפוליטית של המגזרים העיקריים, אלא גם ביכולתם לגייס בני-ברית. חומרת שסעים אלה מתבהרת לאור שילוב השפעתם של שלושה קונפליקטים: הבין-דורי, הבין-עדתי והבינלאומי. ניגודים אלה קיימים, במידה זו או אחרת, בכל חברה מודרנית, אולם משקלם שונה. כאשר כמו בישראל הקונפליקטים מובהקים, הם עשויים פרדוקסלית לרסן זה את זה: כל אחד מהמגזרים הגדולים זקוק לברית עם מגזר נוסף כדי להוות רוב (פרס, 1977).

הדור השני בקרב העולים מחבר העמים משתלב היטב בתרבות הישראלית. במילים אחרות, הפער הבין-דורי והפער הבין-תרבותי מרסנים זה את זה. שני המודלים התֵאורטיים דלעיל שונים זה מזה, ועם זאת, שניהם מציעים הסבר מבני. תהליכים פוליטיים מושפעים לא רק מסיכומי ההבדלים בין זוגות של מגזרים, אלא ממערכת יחסי הגומלין המאפיינים את המפה האתנית כולה.

מחלוקת אחרת התעוררה סביב איתור הפילוסופיה האפיסטמולוגית ההולמת למחקר סוציולוגי. מילת המפתח להבנת מחלוקת זו היא אוביקטיביות. הסוציולוגים החדשים גורסים כי החוקר במדעי החברה אינו יכול, ולכן גם אינו רשאי, להישאר אוביקטיבי לגבי נושאי מחקריו. משום כך, אין צורך במאמץ של הסתרת הנחות ערכיות העומדות בבסיס המחקר האמפירי אלא להפך, למען השקיפות רצוי להבליט אותן. כמו-כן, מטרתו של דיון סוציולוגי אינה להכריע בין שתי תֵאוריות (או יותר) אלא להסביר ולנתח בעיות חברתיות ולהציע עבורן פתרונות המהווים קֵירוּבִים טובים לעקרונות גלובליים מוסכמים. מנקודת ראותי, הסברה שניתן "להתגבר" על קשיי האוביקטיביות על-ידי התעלמות מהן, פתרה רק לכאורה את הדילמה. אולם, עיון נוסף מצביע על הקשר בין התדמית האוביקטיבית של המחקר לבין אמינותו. חוקרים שאינם משתדלים להוכיח לקוראיהם שהם נמנעים מנקיטת עמדה, עלולים למצוא את עצמם מודרים ממעמדם כאקדמאים ומועברים למעמד של אינטלקטואלים או עיתונאים המסיחים מהרהורי לבם. המתח בין האידאל של מחקר אוביקטיבי לבין הזדהות עם אידאולוגיה זו או אחרת, חריף במיוחד בישראל שבה האידאולוגיה הציונית היא, מצד אחד, המיתוס המכונן של הרוב היהודי, ומצד שני, מסמלת עבור הציבור הפלשתיני את חרפת הגירוש וייסורי הכיבוש.

המחקרים הראשונים שניתן לכנותם סוציולוגיים עסקו בתופעות "פנים-ציוניות", לדוגמה: יחסי דת ומדינה, תרבויות נוער, צורות התיישבות וארגוני מחתרת. מאוכלוסיות שוליות כגון הקהילות החרדיות והפלשתינים אזרחי ישראל, התעלמו החוקרים עם או בלי התנצלות. לימים, התברר שהשיח הסוציולוגי הישראלי התעלם לא רק מקבוצות באוכלוסייה אלא גם מבעיות יסוד כגון: זכויות האדם, שוויון בין מגדרי ופיתוח החשיבה הביקורתית.

החברה הישראלית נתפסה בעולם המערבי כדוגמה של ניסוי חברתי בקנה מידה ענק, כאשר אחד התפקידים המוטל על הסוציולוגיה הוא ללוות ניסוי זה באהדה. רוב הסוציולוגים הישראלים אימצו למעשה את הסִיפֵּר הישראלי-ציוני, שלפיו מילאו היהודים לאורך ההיסטוריה את תפקיד הקורבן. נקודת מוצא זו היא הבסיס לעמדותיה הציוניות של הסוציולוגיה הממסדית, החל משנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-70. ההתנגדות לסוציולוגיה הפונקציונליסטית בקרב הסוציולוגים החלה בשנות ה-70, ובסיסה העיקרי באוניברסיטה של חיפה. תופעה זו קשורה בשמם של שלמה וברברה סבירסקי¹² ובכתב העת מחברות למחקר וביקורת. תגובת הממסד הסוציולוגי דאז לא איחרה לבוא. ראשי אוניברסיטת חיפה יצאו, כשהם מגובים על-ידי חלק מראשי המחלקות לסוציולוגיה בירושלים ובתל אביב, למסע טיהור פוליטי-אידאולוגי של הסוציולוגיה בחיפה, וכתוצאה מכך איבדו כמה חוקרים באוניברסיטת חיפה את משרותיהם.¹³ ההתנגדות לזרם הנאו-מרקסיסטי לא התמקדה במחלקה החיפאית לסוציולוגיה אלא בין בכירי הדיסציפלינה בירושלים ובתל אביב.

מקור הכוח שאפשר לסוציולוגים הממסדיים לדחוק את הביקורתיים ממעמדם היה התלות של מנגנוני הקבלה והקידום בסמכותם המקצועית של בכירי הסוציולוגיה הישראלית.

המאבק בין הסוציולוגים הישנים לחדשים ניזון גם מתהליכים פוליטיים, כלכליים ופרופסיונליים. כדי לבסס או לפחות להסביר הבחנה זו, עלינו לשוב להבדל המהותי בין הסוציולוגיה לשכנותיה האקדמיות. ברוב המדעים קיימת לא רק פרופסיה במסגרת האקדמיה אלא גם אידאל מקצועי נבדל:

• האידאל של האדם הבריא ברפואה;
• הפירמה הרווחית בכלכלה;
• האישיות הסבירה-נורמלית-מאוזנת בפסיכולוגיה;
• בתי המשפט, במיוחד החל בתקופת כהונתו של אהרן ברק, אמורים לקבוע לא רק את גבולות החוקי אלא גם מה ראוי ומוסרי.

מול כל אלה, מתנהלת הסוציולוגיה ללא בסיס תֵאורטי משותף, ללא תגמולים או סנקציות המיוחדים לה וללא מודל מוסכם של "חברה בריאה". המסקנה היא שמרובים בסוציולוגיה הישראלית הכוחות הצנטריפוגליים ומעטים הכוחות המלכדים.

הכבדה נוספת על הַבְנָיָתָהּ של הסוציולוגיה הישראלית כבסיס דיסציפלינרי הוא לימוד סוציולוגיה ללא התעניינות מיוחדת וללא מטרות רווח. רבים מאלה שהגיעו למעמד אקדמי בזכות לימוד הסוציולוגיה אינם מיישמים אותה הלכה למעשה בעבודתם. כל הגורמים דלעיל הופכים את המקצוע למסגרת שעלות הכניסה אליו קטנה ועלות היציאה ממנו קטנה עוד יותר.

1. סימון גבולות הסוציולוגיה - חוסר גבולות ברורים בין סוציולוגיה לבין דיסציפלינות קרובות עלול לגרום למצב שבו כל מחלוקת עלולה לשבש את היכולת לפתור (או לפחות לצמצם) חילוקי דעות. לדוגמה: היעדר קריטריונים מוסכמים להבחנה בין השערות "נכונות" למופרכות, עלולה לפגוע ביכולת לספוג ביקורת, וזאת, מכיוון שהמאבק מתנהל על כל הקופה - חילוקי דעות תֵאורטיים, משרות אקדמיות, מסלולי קידום והרכב רשימות קריאת החובה. על-פי חוקי המשחק שהוצבו על-ידי קון (1962), חייב כל כיוון חדש במחקר או בתֵאוריה לשרש את קודמיו.

הדרך היחידה להתגבר על שמרנותן של אליטות ותיקות היא לסלק את חסידיהן מן המחקר האקדמי. האם ניתן להתגבר או לפחות למתן את מחירו של המאבק הטוטלי בין סוציולוגיה ממסדית לפוסט-ממסדית (ליסק, 1996)? כדי שנוכל להשיב בחיוב לשאלה זו, דרוש ריסון לא רק בשלב המאבק אלא גם בניסוח התֵאוריות הנבדקות. לפי הלכה זו, מטרתו של המחקר הסוציולוגי צריכה להיות ביסוס מסקנות זמניות, השוואתיות וחלקיות (להבדיל מנצחיות, מוחלטות וכוללניות). אין ספק שלהגבלה עצמית כזו יש מחיר, אולם היא מאפשרת לאסכולות שונות להתקיים ולפרוח זו לצד זו.¹⁴

התמורות המבניות וההתנהגותיות בתוך הסוציולוגיה הישראלית מבטאות גם תמורות כלל-חברתיות, שהיסוד המשותף בהן הוא חרדה נוכח אי-היציבות בכל שטחי החיים. לפני קום המדינה, נבנתה תשתית יציבה שהקיפה את רוב תחומי החיים: תעסוקה, טיפול רפואי וחינוך סופקו ברמה צנועה אך יציבה לחלוטין, בהשוואה לארצות אירופה ואמריקה. מה שנתקבע כחלק משיווי המשקל בין המעמדות נשמר אפילו נוכח שינויים גלובליים. דוגמה מעניינת: שעות הוראה שבועיות של מורים - במשך השנים התקיימו שביתות רבות של מורים, אולם מספר ימי ההוראה הנדרש, כיום, זהה למספרם בשנות ה-40. יציבות דומה נרשמה ביחסי חילוניות-דתיות: מועדי הנסיעה של התחבורה הציבורית בשבתות וחגים, שירותם הצבאי או האזרחי של לומדי ישיבות, כהונתם של שני רבנים ראשיים שווי מעמד הן בצמרת הרבנות הראשית והן ברבנויות הערים - בכל אלה נתקבעו הסדרים ייחודיים שהחזיקו מעמד עד שנות השמונים, ורוב הניסיונות לקעקע אותם לפני כן, נכשלו. גם בתחומים בהם הייתה ישראל דוגמה לחדשנות (שירות חובה של בנות בצבא) שררו עד לעבר הקרוב הסכמים פוליטיים שלפיהם נשים משרתות בצבא מבלי להילחם, ומשתתפות בהגנה על יישובי הסְפָר - מבלי לשרת.

"פוליטיזציה זוחלת" של האקדמיה - מכל התמורות הנ"ל, ביחד, נוצרה תרכובת של שינויים מופלגים בצד שמרנות מובהקת, וכתוצאה מהן נוצרה תחושה של חוסר ביטחון, כמו גם חוסר יכולת לפתח ציפיות לגבי העתיד. אם נביא לדוגמה את תחום התעסוקה, הרי שכיום עומדים בפני הצעירים סיכויי תעסוקה מצוינים, לצד סיכוני אבטלה ממשיים. מקום העבודה מציע תקוות מכאן, ופחדים מאידך.

2. שמירת העצמאות האקדמית נוכח סכנות הפוליטיזציה (כפיר, כהן וברוש, 2007) - עצמאות זו הייתה לב לבם של החינוך והמחקר האקדמיים בעולם המערבי, במשך מאות שנים. באיזו מידה היא רלוונטית גם כיום?¹⁵ טשטוש הגבולות בין מחקר מדעי לפעילות פוליטית עשוי להיראות קל ונוח כאשר השלטון הוא בידי "אנשי שלומנו", וקשה ומסוכן כשהשקפות הרוב השולט במדינה שונות קוטבית מאלו הרווחות באקדמיה (ראו: שמיר, 2012). מנהיגי המגזר האקדמי ראו בחינוך הגבוה מקלט שבחסותו ניתן לקיים חיים מקצועיים, תרבותיים ופוליטיים עצמאיים. כגודל האשליה כך חומרת ההתפכחות. למשל, כאשר הממשל מעוניין לפרוץ את גבולות העצמאות האקדמית הוא מסוגל להפעיל מגוון של אמצעי לחץ ולמקדם בנקודות החיכוך הרגישות שבין האקדמיה והפוליטיקה. למשל, אי-ההלימה בין מה שמערכת החינוך בבתי הספר התיכוניים מנפקת לבין מה שמערכת ההשכלה הגבוהה מוכנה לקלוט; גיוס תמיכות ותקציבים עבור מוסדות סמי-אקדמיים; מינוי שופטים עליונים מזוהים פוליטית; וביטול הבקרה השיפוטית על החלטות הכנסת, הן רק חלק מן הדרכים בהן מסוגל ממשל תקיף להכניע אקדמיה סרבנית. מאבקי הכוח בין הפוליטיקה לאקדמיה כבר אינם נבואה לעתיד אלא חלק מן ההווה. עד מהרה יתברר שפיצול האישיות נוסח "היה אזרח באוהלך וסוציולוג בצאתך"¹⁶ אינו מהווה תשתית מספקת לבנייתה של דיסציפלינה מדעית.

3. מחיר הפוליטיזציה - התהליך שנוצר הוא פוליטיזציה "זוחלת" של האקדמיה, שהופעלה בו-זמנית על-ידי מוסדות פוליטיים שונים. לחץ מתואם מצד הממשלה, מתיישבי השטחים הכבושים, החרדים והפלשתינים אזרחי ישראל(17) גרם לסיומו ללא שוב של עידן ההגמוניה האשכנזית הוותיקה. המהפך של 1977, סימן מגמה של הגברת תלותה של האקדמיה בשלטון. הפיזור של מוקדי הלחץ הפוליטי על האקדמיה הביא להסוואת הפוליטיזציה ולהחלשת ההתנגדות של המוסדות; להרחבת הסמכויות של מועצות הנאמנים באוניברסיטאות ובמכללות על חשבון סמכויות הסגל הבכיר; לצמצום סמכויות הבג"ץ; להתערבות בוטה בתוכניות הלימודים ו/או במדיניות הקידום של החינוך הגבוה (לדוגמה: מגמה לסגירת מחלקות במכללה/אוניברסיטה, כאשר ההצדקה היא שפעילותן פוגעת בערכי הלאום והציונות). ניתן לבטא את התהליכים שפורטו לעיל כמגמה כללית של הסוציולוגיה העולמית לנוע מן המרכז אל השוליים. התהליך נחשף ברמות שונות, אולם ללא שינוי כיוון. העשירים הוסיפו להתעשר, והעניים - להתרושש.

• ברצוני להודות לפרופסור דן יעקובסון שייעץ לעיצוב המאמר, לד"ר שאול כ"ץ שהשלים את ידיעותיי בתולדות האוניברסיטה העברית, לפרופסורים אפי יער ואליעזר בן רפאל על הערותיהם הקולעות, ולבסוף, לעוזריי שלומי אשכנזי, גיל אברבנל, אביב סלע, טל דובדבני ומעיין מילר.

אדלר, חיים (1997) אי-שוויון בחינוך בישראל, מתוך: הדוח השנתי על מצב החברה והכלכלה בחלק "סוגיות מיוחדות".
בן-דוד, יוסף (1964). "מדע בארץ קטנה", האוניברסיטה, 1, עמ' 17-12.
בר יוסף, רבקה (1959). "המרוקאים: רקע הבעיה", מולד, י"ז (131), עמ' 252-247.
בן-רפאל, אליעזר ווייטמן, סשה (2006). "נשים וצמיחתה מחדש של המשפחה בקיבוץ: הישג היסטורי בתמורותיו", ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת באר-שבע; יד טבנקין; יד יערי, אוניברסיטת תל אביב.
יער, אפרים (2010). "קודם כל יושרה אקדמית", הארץ, 29.6.10.
כהן, ינון (2006) התפתחות פערי שכר אתניים, לאומיים ומגדריים בישראל, בן-גוריון.
כהנמן, דניאל (2011). חשוב מהר לחשוב לאט, מטר.
כפיר ד', כהן-ג'וור א', ברוש א' (2007). אוטונומיה ואחריות פרופסיונלית, תירוש הוצאה לאור.
כ"ץ, שאול (1997). "'מדע טהור' באוניברסיטה לאומית: מכון איינשטיין למתמטיקה ומכונים אחרים באוניברסיטה העברית בתקופת התהוותה", בתוך: שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות, ירושלים, מאגנס.
ליסק, משה (1966). "סוציולוגים 'ביקורתיים' וסוציולוגים 'ממסדיים' בקהילה האקדמית הישראלית: מאבקים אידאולוגיים או שיח אקדמי ענייני?" בתוך: פנחס גינוסר ואבי בראלי (עורכים), ציונות: פולמוס בן זמננו, גישות ואידאולוגיות, שדה-בוקר: אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 99-60.
ליסק, משה והורוביץ, דן (1990). מצוקות באוטופיה: ישראל - חברה בעומס-יתר, עם עובד.
מוריס, בני (1991). לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1949-1947 (תרגם מאנגלית: ארנון מגן), ‬ תל אביב, עם עובד.
מוריס, בני (2010). 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד וספריית ספיר.
מילשטיין, אורי (1989). תולדות מלחמת העצמאות, הוצאת שרידות, תל־אביב.
סבירסקי, שלמה (1981), לא נחשלים אלא מנוחשלים. חיפה: מחברות למחקר וביקורת.
סמוחה, סמי (1984). "שלוש גישות בסוציולוגיה של יחסי עדות בישראל", מגמות.
פטנקין, דן (1988). מבוא לכלכלה; אקדמון.
פרס, יוחנן (1977). יחסי עדות בישראל. הוצאת ספריית פועלים ואוניברסיטת תל אביב (עורך: דוד הנגבי).
קון, תומאס ס' (1962). המבנה של מהפכות מדעיות. תל אביב, ספרי סימן קריאה.
קלדרון, נסים (2000). פלורליסטים בעל-כורחם, זמורה-ביתן, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.
שמיר, זיוה (2012). "בחסותו של 'החופש האקדמי' מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות". מתוך: כיוונים חדשים, עורך: אלי אייל. עמ' 106-79.
שפירא, יונתן (1984). עילית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית. תל אביב, ספריית פועלים.
Cohen, Erik (1987) The Price of Peace: The Removal of the Israeli Settlements in Sinai. Special Issue, Journal of Applied Behavioral Science.
Gouldner, Alvin W. (1964) Anti-Minotaur: The Myth of Value-Free Sociology. Behavioral sciences
Gouldner, Alvin W.) 1970) The Coming Crisis of Western Sociology, Basic Books.
Gouldner, Alvin W. (1980) The Two Marxisms
Lissak, Moshe (1996) Critical Sociology and "Establishment" Sociology in the Israeli Academic Community: Ideological Struggles or Academic Discourse?" Israel Studies 1.1: 247-294.
McClelland, David (1953) The Achievement Motive.
Merton, Robert K. (1968) Social Theory and Social Structure, Free Press.
Samooha, Sammy (1978) Israel: Pluralism and Conflict. London: Routledge and Kegan Paul; Berkeley and Los Angeles: University of California Press.
Samuelson, Paul (1948) Economics: An Introductory Analysis.

1. היסט זה התבטא גם בכך ששלושת הסוציולוגים שבנו את המחלקה לסוציולוגיה בירושלים השתלמו באנגליה ובארצות-הברית.
2. המדע החברתי שהושפע יותר מאחרים ממגמת האמריקניזציה היה כלכלה, שעבר שינוי פרדיגמטי מאוריינטציה היסטורית-גאוגרפית לאוריינטציה מתמטית.
3. בתרגום הז'רגון הסוציולוגי, מדעי החברה הישראלים רשמו לזכותם הישגים שאין להתעלם מהם (מ-Significance למובהקות, ממקריות לאקראיות, מסטטוס למיצב, מ-Gender למגדר). לעניות דעתי, הנוסח העברי החדש לא נופל מקודמיו הלועזיים.
4. השאיפה לשלב במדע הישראלי את רמתם הרוחנית והמדעית של גדולי המדע מאירופה לא התגשמה במלואה - רוב המדענים הדגולים שעלו לארץ כבר לא היו בשיאם, וחלק לא מבוטל מהם העדיף לחיות וליצור באחד ממרכזי המדע העולמי על פני התמקמות בארץ קטנה.
5. מרטין ליפסט, ג'ים קולמן, ואפילו פרסונס עצמו.
6. יש טוענים שמבחינה כמותית גרידא, דומה רשימת פרסומיו לרשימת כל הפרסומים של המחלקה לסוציולוגיה בירושלים גם יחד.
7. יש לציין ששיטות ייחודיות אלה לא התקבלו בשום מכון מחקר סוציולוגי או פסיכולוגי, למרות מאמצי ההסברה האינטנסיביים שהפעיל גוטמן.
8. עמנואל מרקס (הבדואים); שלמה דשן (דתיותם של בני עדות המזרח); משה שוקד (מושבי העולים); חיים חזן וטובה גמליאל (זִקנה); יורם בילו (פולחנים בעיירות פיתוח).
9. בין הסוציולוגים האמריקנים שייסדו את המגמה הפוסט-מרקסיסטית יש למנות את אלווין גולדנר (ראו: 1964; 1970; 1980Gouldner, ).
10. ראו דוח ועדת ואדי סאליב, שנכתב בהשתתפות ד"ר משה עציוני, שופט ביהמ"ש המחוזי (יו"ר), ח"כ יעקב קליבנוב, הרב יצחק אבו חצירה, פרופ' ש"נ אייזנדשדט ועו"ד רם סולומון.
11. הדגמה: בעלותם לראשונה לאוטובוס, בשנות ההיקלטות הראשונית, חלק מן העולים מארצות אסיה ואפריקה העלו אתם מבחר מתוצרתם החקלאית, התמקחו עם הנהג על מחיר הנסיעה, הציעו קיצורי דרך. ובהכללה: השותף הפעיל (הנהג, המורה, הרופא) היה חייב להסביר לבעלי התפקידים הסבילים כיצד לבצע את תפקידיהם.
12. סבירסקי עצמו הגדיר את גישתו כנאו-מרקסיסטית.
13. הטענה שהטיהור בוצע אך ורק מטעמים אקדמיים אינה מתיישבת עם היקף המחקרים של הסוציולוגים החדשים (הפוסט-מודרניסטים), בעשרות השנים הבאות.
14. על-פי היגיון דומה, כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הציע הסוציולוג רוברט מרטון (Merton, 1968) את המושג "Middle range theory", שמטרתו הייתה לקרב את הטיעונים התֵאורטיים והמתודות האמפיריות אלו לאלו, כך שפוריותם המדעית של התֵאוריות ומשמעותם התֵאורטית של הממצאים יישמרו.
15. הביסוס של סטטוס אקדמי לא רק על מומחיות אלא גם על בסיס רחב של תכונות אישיות ממלא תפקיד חשוב בטיפוח האליטה. בתנועות החלוציות, למשל, הייתה ההתנסות בעבודה חקלאית אחד משומרי הסף להשתתפות באליטה החברתית-פוליטית ו/או תרבותית.
16. מתוך: יהודה ליב, גורדון (1863), הקיצה עמי - "היה אדם בצאתך ויהודי באהליך".
17. אמנם, כיווּן הלחצים שהופעלו על-ידי הפלשתינים הישראלים היה שונה במקרה זה, אולם השפעתם הצטרפה לשאר קשיי המשילות של החברה הישראלית.