בשיטת הסניוריטי, נשיא בית ה
משפט העליון לא נבחר אלא מתמנה. הוותק קובע, ואם יש מספר מועמדים בני אותו ותק, כמו
אשר גרוניס ו
מרים נאור שנבחרו לעליון באותו יום, אזי המבוגר מהם. פעם, שר משפטים בשם
חיים רמון ניסה לסיים את הנוהג והודיע שלאחר סיום הקדנציה של
אהרן ברק בספטמבר 2006, אולי
דורית ביניש לא תתמנה אוטומטית לנשיאה. למזלה, רמון הסתבך ונאלץ לנטוש, ו
מאיר שטרית שהתמנה באוגוסט 2006 לממלא מקומו, החליט להמשיך את המסורת, וכך נסללה דרכה של ביניש לנשיאות.
הגוגל מוצף בדעות בעד ונגד השיטה. המתנגדים טוענים שבג"ץ לא יאשר לאף ארגון פרט לעצמו למנות אוטומטית מנהל על-פי הוותק. את עמדת המצדדים ייצג השופט בדימוס מצא, בראיון שהעניק לנועם שרביט (מעריב, 28.7.11) במילים הבאות:
"האם אכן כל השופטים בעליון מתאימים לשמש כנשיאים? בוודאי יש ביניהם כאלה שהם חסרי כריזמה או כישורי ניהול. כל שופט בעליון כשיר למלא את תפקיד הנשיא. לכל שופט יש עוזרים וסגל מינהלי, הוא לא מתעסק בעצמו בדברים הטכניים. כנשיא הוא צריך לקבוע מדיניות ואת זה הוא עושה בהתייעצות עם השופטים. לכן איני מקבל את הטענה שבעליון צריך סגולות מיוחדות ולא כל שופט מתאים. גם אם יהיה נשיא שהוא מינהלן פחות טוב מאחרים, אני לא חושב שזה ישפיע על בית המשפט העליון".
מפאת חשש עמוק מהשלכות הלכת אונגרפלד, אמנע מתגובה לדברים אלה וגם לא אביע דעה על מי שמקבל את הדברים "בהבנה". רק אוסיף, שבאותה מידה ואף יותר מכך, לא צריך שופטים עליונים כי די בעוזרים שיכתבו פסקי דין, וגם אין צורך בח"כים כי יש עוזרים פרלמנטריים.
השיטה נכשלה
אך לפני שנקטול, ראוי שנבחן אם השיטה פועלת. ובכן, במבחן התוצאה בשטח, השיטה היא כישלון טוטאלי, מוחלט, קולוסאלי, רב-דורי, רב-ממדי ועוד ועוד מלים נרדפות ודומות בעברית ובלועזית. האם יש תחום שמערכת המשפט לא כשלה בו? האם יש תחום שמערכת המשפט הצליחה בו?
במהלך השנים דוחות
מבקר המדינה הולכים ומתעבים, למרות אלפי עתירות מינהליות שנדונות מדי שנה. בית המשפט מסוגל אך פשוט לא שם קץ לרשלנות המינהלית ולמחדלי השלטון, שהפרקליטות מצדיקה ומגוננת עליהם בבג"ץ. רשויות וחברות מוציאות חיובים בשיטת מצליח ובתי המשפט מסרבים לשים קץ לתופעה. השחיתות הלאומית הולכת וגוברת, ובית המשפט משקיע מאמצים בזירוז ההליכים במקום באיתור נקודות התורפה שגורמות לריבוי תיקים (אימוץ השיטה הידועה שיש לבנות בתי חולים במקום לתקן את הגשר).
מיותר לומר שדי במנהל מוכשר עם הבנה באבטחת איכות, כדי לחסל תופעות אלה בתוך זמן קצר. לא צריך יותר משנה-שנתיים, והכותב הוא בעל ניסיון, כמי שפעילותו הביאה לביטול 50,000 השגות על שומות מס, 5,000 עררים וכנראה מאות ערעורים לבתי משפט, מדי שנה בשנה.
דוגמה מצוינת היא הפעילות נגד העישון במקומות ציבוריים. במשך שנים, המטרד היה בלתי נסבל. ביום מסוים הוטל קנס של 1,000 שקלים על בעל מסעדה, ומאז, כמעט כבמטה קסם, העישון במקומות ציבוריים פסק.
נקח לדוגמה את הרעש כמטרד, שתופס את המקום הראשון בתלונות במוקד המשטרתי. תוכל להרעיש כאוות נפשך. שיתלוננו, ממילא מאומה לא יקרה למרעיש. כל עוד השופטים נוהגים בסלחנות, אינם מבינים בתחום, מסבכים את התובעים ב"הוכחות" ובהוצאות, ובלי עורך דין לא תסתדר, זה יימשך עד שיקום שופט שיטפל בזאת כמו בעישון.
ההצעה תטורפד
הייתי מצפה מנשיא בית המשפט העליון, שבדומה למנהל ממוצע בארגון, יאתר את נקודות התורפה המייצרות הליכים משפטיים. למשל, כמה הליכים משפטיים חדשים תגרום הרפורמה במסי נדל"ן? לאחר מכן יציע דרכים לפתרון, ועל סמך הצעותיו - ייבחר לנשיא.
הבעיה היא, שמי שלמעשה מנהל את מערכת המשפט שהיא החשובה ביותר בארץ, לא נבחר הודות להבנתו בניהול או במשפט, אלא מתמנה הודות לוותק שלו, והודות ללוקש שמאכילים אותך, ש"כל שופט בעליון כשיר למלא את תפקיד הנשיא". ככה אשר גרוניס נראה, וגם קודמיו.
ב-13.3.13 הניח ח"כ
יריב לוין הניח את "הצעת חוק-יסוד: השפיטה (תיקון - בחירת נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת)", ששמה מעיד על תוכנה. לאחר שייקבע דיון בהצעה, אפשר יהיה לשלב בה שינויים שונים, אך תחושתי היא שיהיו מספיק "חסידי מערכת המשפט" שימנעו כל דיון בנושא, והציבור? שיסבול!
