חיזור גורלי

יש הבדל בולט בפוליטיקה העולמית כיום בין נכנעות המערב לאיסלאם ובין מתקפתו על ישראל. והאירוניה היא שזה קורה כשאנו עדים למתקפה של האיסלאם על אירופה.

בעוד שאירופה אינה מסוגלת להתמודד עם החדירה המאסיבית אליה או לטפל ביעילות ובמוסריות במלחמה הברברית המתנהלת נגד עמים שלמים במזרח התיכון, היא בוחרת להיטפל דווקא לישראל הנמצאת תחת מתקפה בחזיתות כה רבות.

נטישת יהודי-אירופה בין 1939 ל-1945 ורצח 6 מיליון מהם על-ידי הגרמנים ועוזריהם מהווים את הפרק המודרני של השנאה ההיסטורית הישנה. אירופה לא התנקתה מהטירוף והזעם האלה; היא אינה מסוגלת לראות את הצדק והסבירות שבקיומה של ישראל ובמדיניותה. אירופה חובטת בישראל ביחס לירושלים, להתישבות, לזכויות אדם ולפעילות הצבאית שלה. פרידריך ניטשה אמר כי אירופה תהיה מקום משעמם ללא התסיסה האינטלקטואלית והתרומה התרבותית של היהודים, אבל לפחות לחלק מהאירופים, היא כנראה תהיה מקום שמח יותר.

עתה, עם התפרצותה הבוטה של האנטישמיות המחודשת באירופה, הקמפיין הפוליטי נגד ישראל קיבל את מאפייניו הגזעניים הגלויים. ככל שהמתקפות נגד ישראל יותר ארסיות, ופרושות על פני כל הקשת מגינוי והשמצה ועד דה-לגיטימציה, כך מתבלטות להבות השנאה הגזענית כלפי היהודים ומדינתם היהודית.

המתקפה הפוליטית נגד ישראל בעקבות מבצע "צוק איתן" בעזה היא תגובה המעידה על פשיטת הרגל המוסרית של אירופה ועל איבוד כל חוש של צדק. אירופה גומלת עתה לתוקפן הפלשתיני שלא הובס ואינו מתחרט על מעשיו, בבנייתה מחדש של רצועת עזה, ואילו למחמוד עבאס שאינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, גומלות שוודיה, בריטניה, וללא ספק מדינות אחרות, בהכרה במדינה פלשתינית שלו.

התקדים של 1948

שיח השלום שבו מדברים על הבעיה הישראלית-פלשתינית נותר חף לחלוטין ממוסריות וראיית המציאות בעולמנו הפוליטי המעוות. חוקי הסוציולוגיה ולקחי ההיסטוריה הופכים את פתרון-שתי-המדינות לבלתי אפשרי. אחרי 47 שנה, מפת ההתיישבות של הקהילות היהודיות ביהודה ושומרון, גודלן ופיזורן, אינם מאפשרים חזרה לגבולות שביתת-הנשק של 1949. הרעיון של מדינה פלשתינית על כל שטחי יו"ש אינו בר ביצוע, הן דמוגרפית והן גאוגרפית. יתר על כן, החיכוכים התמידיים בין היהודים והערבים, שנים של שפיכות דמים, עוינות וחוסר אמון - כל אלה הם מכשול אדיר המונע למעשה הגעה להסכם הדדי משביע רצון בין הצדדים על כל נושאי הליבה שביניהם - גבולות, פליטים, מים, ביטחון וירושלים. הסכסוך הפלשתיני-ישראל אינו פתיר אפוא בדפוסים המוצעים.

קנאות מוסלמית מטורפת מזינה את האנרגיות הרגשיות של איסלאם רדוף זכרונות ישנים (כמו הח'ליפות) כיתתיות פלגנית (סונית-שיעית), תמיד עם תיעוב עמוק ללא-מוסלמים שאינם ראויים לחיים ולכבוד. מערבולת של מלחמות איסלאמיות החלה באפגניסטן ופקיסטן, עברה דרך התיאוקרטיה האיסלאמית של חומייני באירן, חדרה לצפון עירק ומאיימת על בגדד, השתלטה על מזרחה של סוריה וכבר יש סימנים לאחיזתה בלבנון, ירדן וישראל.

בינתיים אירופה חיה בהכחשה, משותקת על-ידי רב-תרבותיות ואנטי-לאומיות, ומהופנטת מהדוֹגמה של זכויות האדם. היא רדופת אשם על הקולוניאליזם שלה בעבר ומקווה לפייס את המוסלמים ברחובותיהם ובשכונותיהם על-ידי כך שהיא מציעה להם את הנוצרים והיהודים במזרח התיכון כקורבן לאלוהי העברה והזעם האיסלאמי. אך האיסלאם שואף לכבוש את העולם, ובכלל זה את המערב.

הדבר שממנו מתעלמים האירופים ביחס עימות הערבי-ישראלי והמלחמה ארוכת השנים הניטשת בין הצדדים הוא התקדים של 1948. כשהערבים התקיפו את הישוב היהודי בארץ ישראל, המערב הטיל אמברגו על ישראל. למרות זאת הציונים ניצחו ניצחון מזהיר במולדתם העתיקה, וחצי מיליון ערבים הפכו פליטים שלא שבו עוד לבתיהם. ב-1967 שוב הצהירו הערבים על מטרתם להשמיד את ישראל; אבל ישראל ניצחה, ורבע מיליון ערבים נוספים ברחו מהארץ.

ב-2014 מתרחש אותו תסריט. כשהיא נדחקת אל קיר על-ידי אירופים שמתעלמים מן ההתגרויות ומן האלימות הערבית המתגברת מבית ומצדיקים אותן, במוקדם או במאוחר תיאלץ ישראל להגיב בעוצמה נגד המוסלמים בארץ המכחישים את זכותה להתקיים, ודאי כמדינה יהודית וציונית. חוקי ניוטון של הפוליטיקה מלמדים אותנו כי פעולה מייצרת פעולת נגד, והדיאלקטיקה של הגל מתארת כיצד תזה מולידה אנטי-תזה שמייצרות סינתזה חדשה שרק לעתים רחוקות ניתן לצפות אותה. כל הליטופים והחיבוקים שבאמצעותם מחזרים האירופים אחרי הפלשתינים והאיסלאם יוצרים איום נורא לישראל, שיכול גם להוות הזדמנות להצלה וניצחון.

האומנם אנו מצויים בתקופה בעלת משמעות היסטורית כבירה ביותר, שבה יש סימנים של התדרדרות פוליטית וניוון חברתי של אירופה והמערב, שבה מתרחשת התנגשות בין ישראל והאיסלאם ובין האיסלאם לנצרות, שתהיינה לה תוצאות נלוות שיכולות לשנות את המפה המדינית והדתית של העולם? צומת הדרכים שבפניה אנו ניצבים היא חוד חנית של ההיסטוריה.