לפני שחלמתי להיות יהודי היה לי חלום אחר, להיות ישראלי, להיראות ישראלי, ולהתנהג כמוהו. כל שנות ילדותי ונערותי, עד שחרורי מצה"ל, טיפחתי אשליה זו.
זה התבטא בין היתר בריצות ארוכות על החוף, בהתנדבות במד"א ובמשמר האזרחי, בהדרכה בתנועות נוער, באימונים מפרכים בחדר כושר, ובעוד עינויי גוף ונפש. אך כל אלה, כמו להכעיס, לא שינו את קומתי, את הליכותיי, את האופן שבו דיברתי וכתבתי. חבריי וחברותיי השתדלו, הסתגלו, ו"שיחקו אותה". גם אני ניסיתי כוחי בחיי חברה, בלימודים, בצבא, והצלחתי ואף הצטיינתי. אך רוחי כמו סירבה להסתגל ולהיות ישראלית. היא התעקשה להיות יהודי.
היהודי שבחבורה, מצפון הקבוצה, אינו דמות אהודה. לרוב הוא אדם שחטאיי הנעורים אינם בראש מעייניו. רכבים ואופנועים ומסיבות ומשחקים אסורים בהם ניסה כוחו בכדי למצוא חן בעיני החברה הישראלית לא היו לרוחו. את ערכיו וחזונו מצא בתנ"ך ובהיסטוריה של עמו.
את חטאיי אני מזכיר היום. כל שנות נעוריי ובחרותי התרחקתי מהיהודים. התעלמתי מהם. עשיתי הכל כדי להוכיח שהם לא נחשבים בעיניי. דתיים ובוודאי חרדים היו בעיני הישראלים "דפוקים" ו"פרזיטים" וגילמו את הזר והמוזר, את האחר ואת המנודה. גם אני, כרבים אחרים, לא רציתי להשתייך אליהם, לדבר בשפתם ולהיות מחובר להם.
התקשורת ומערכת החינוך והאמנות הישראלית לימדו אותי כי "הדתיים האלה" נעדרי
כבוד, הם מתרפסים, מתחמקים, וכשהם מגיעים לצבא הם משתמטים, הם מושחתים צבועים וסחטנים. זה היה הקונצנזוס וגם אני עצמי הפנמתי אותו. בקלות אנו מפנימים דברי ביקורת, ולעתים מאמצים אותם. בהמשך הכרתי את היהודים בצבא ורק אז למדתי כי היהדות לא מכוערת ודווקא לא עושה אותך יצור אנוכי. יש ביהדות בכדי לזכך את הנפש. אדם יהודי יכול להיות אדם אציל ומופתי.
ראיתי מה חוללה ההתבוללות הישראלית לנפש היהודים. השואה והתקומה ואפילו הטרור הערבי והמלחמות לא עקרו מלב הישראלי את הגעגועים לתרבות זרה ולארצות נכר. לא מעט ירדו מן הפסים ומהארץ. השבט הישראלי המשכיל והרגיש, שידע להאזין למוזיקה טובה, לגלות רגישות לזולת ולהיות מבריק ויצירתי, לא ידע מה לעשות עם יהדותו. היהדות הייתה לרבים מהם לרועץ.
התחברתי לאנשים שפנימיותם דומה לשלי. על-פי רוב אנשים שנפגעו מכוחניות ואלימות חברתית ישראלית, או מטרור מכל סוג שהוא, פצעם הוא הרדאר שבאמצעותו הם קולטים את העולם. גיליתי, ועודני מגלה בכל יום ויום, כי ישראלים, שמצאו ביהדותם את התרופה לנפשם הטרופה, נושאים בליבם תחושות ומחשבות נשגבות שיש בהן לתרום להבנת האדם והעם. הניסיונות שעברו על היהודים הגיבורים האלה, לימדו אותם לא רק על חולשתו של האדם אלא גם על אצילותו. את האמיתות האלה הייתי צריך ללמוד מתוך האזנה לעצמי. שחיתי נגד הזרם.
מצאתי ביהודים וביהדות כל מה שהיה בי. אי-שקט, רגשי נחיתות ורגשי אשם. עם זאת מצאתי לא רק חולשה אלא גם סבולת וכושר התחדשות מופלאים. המתנחל, יותר מכולם, נושא בקרבו עולמות עטופים בכאב וסבל. בחרתי להתנחל ועם השנים זכיתי להסיר את הכיסויים ולחשוף את היופי שבכאב.
מצאתי כי המתנחל לא רק שאיננו אלים ותימהוני ואויב החברה הישראלית, אלא הוא איש המעלה ואדם סובל, רגיש, שתחושות ומחשבות, לעתים סותרות, מתרוצצות בו. המתנחל נמצא בגיהינום הטרור הערבי והשמאלני. אש הגיהינום הזו חישלה אותו. הוא לא יכול ממש לדבר על כך. על מצוקות סוציאליות ונפשיות מאפשרים לו לדבר, אבל יש לו הרבה מה לומר על הגיהינום. חכמת הגיהינום של המתנחל יש בה בכדי להציל חיים ולמצוא את הנתיב לגן עדן.
בשוליים דחויים אלה, ביישובי המתנחלים, בארץ גיבורי התנ"ך, שוכנת ההיסטוריה היהודית. נקשרתי לפינות מנוכרות אלו משום שיש בהן יסודות חיוניים לעצם הקיום שלי ושל העם היהודי. האנשים מזדהים בנקל עם המרכז החברתי השליט. המרכז מעניק להם הסכמה כללית וביטחון. הפחד מהשוליים מובן. התגברתי עליו. כל גילוי יהודי יקר לי. גיליתי אהבה ונאמנות עיקשת לאמונה יהודית עתיקה ומתחדשת, שנדחתה אל השוליים. רק מדינה שחיה בכפייה אידיאולוגית מתמדת מצמיחה דחייה כזאת. אני סובל מאוד מאוד מזה, אך ככל שאני מתבגר אני יודע. אתה חייב להיות יהודי וזה מי שאתה. לטוב ולמוטב. חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ.
היצירה היהודית החלוצית היא חלק בלתי נפרד ממני. המקרא, המשנה, הגמרא, ספרות השאלות והתשובות, 'חוק לישראל' והספרות החסידית והחסידות הארץ ישראלית של הרב קוק, הם ספריי. תורת ארץ ישראל היא נשמת אפי. היא מלווה את מחשבתי בכל עת. אל ספרי היהדות כמו גם ל'אחיי גיבורי התהילה', 'שמשון', ו'אלה מסעי רבי יהודה הלוי' אני מחובר חיבור אינטימי. הם נחוצים לי כאוויר לנשימה. בזכותם אני חש טבעי להיות יהודי. זה לא פשוט להיות יהודי במדינת היהודים. זה יהיה הרבה יותר טבעי ופשוט במדינה יהודית.
