המידאסים בישראל

מדי שנה מדרג מגזין Forbes האמריקני את האנשים בעלי מגע הזהב (המידאס) בהיי-טק האמריקני. ברשימה היוקרתית מככבים ראשי ההון-סיכון האמריקנים, בהם ג'ון דור מקרן קליינר פרקינס ומייקל מוריץ מקרן סקויה, בשל השקעתם בגוגל שהפכה כמה עשרות מיליוני דולרים ללמעלה מארבעה מיליארד דולר(!).

שנת 2004 הייתה שנה שחונה מבחינת הצלחות בהיי-טק הישראלי. רק קומץ של חברות הצליחו להנפיק או להימכר בשוויים של למעלה מ-50 מיליון דולר. לפיכך, רשימתנו מונה השנה שמונה אנשים בלבד, מתוכם שלושה יזמים (נחום שרפמן, בני שניידר ויובל שחר), שני יזמים- משקיעים (שמעון אקהויז וגיורא ירון), ושלושה משקיעי הון-סיכון (מייקל אייזנברג, חיים סדגר ורונה שגב). אחת ממשקיעות ההון-סיכון, רונה שגב, הייתה בעברה יזמת שמכרה את החברה שהקימה ופנתה לתחום ההון-סיכון.

סך הכסף (על בסיס הערכה ואינספור שיחות רקע - ט.כ) שעשו שמונת המידאסים על השקעתם אמנם עולה על 200 מיליון דולר (יחד), אך בהתחשב בכך שמדובר בארבעה אקזיטים שונים - לא מדובר בסכומים מדהימים. בימי בועת האינטרנט העליזים הצליחו יזמים ומשקיעים רבים להרוויח סכומים גדולים בעשרות מונים, כשבראשם ניתן למנות את אורני פטרושקה ורפי גידרון, מייסדי כרומטיס, שנמכרה ללוסנט תמורת חמישה מיליארד דולר; מוריס קהאן ובועז דותן, שהנפיקו את אמדוקס במיליארדי דולרים; רוני צארום, מייסד אקסלינק, שנמכרה לקומברס תמורת 550 מיליון דולר, ואחרים.

אם נשווה את הנתונים הישראליים לנתוני רשימת המידאס האמריקנית, נגלה פער עצום: ג'ון דור השקיע בגוגל 12.5 מיליון דולר בשם קליינר פרקינס קופילד, שגרפה למעלה מארבעה מיליארד דולר ביום הנפקת החברה. במילים אחרות: הוא הכפיל את השקעתו פי 350(!).

השאלה המתבקשת היא, האם באמת יש מידאסים בארץ הקודש? ובכן, מובן שמגע זהב כזה טרם שוכפל במקומותינו, וספק אם בכלכלה המונה שישה מיליון תושבים ושבה השוק המקומי לצריכה טכנולוגית הוא זעום, ניתן יהיה אי-פעם להגיע לסדרי גודל כאלה. מאידך, הפיכת מיליונים בודדים לעשרות ומאות מיליונים, פעם אחר פעם, היא הצלחה מידאסית ללא ספק, גם אם קנה המידה שלה קטן בהרבה. דוגמה מצויינת למידאסים כחול-לבן היא זו של האחים זהר ויהודה זיסאפל, שניתן לכנותם 'תעשייני היי-טק בתחום התקשורת', שיזמו, הקימו והשקיעו בעשרות מיזמים שזכו לאקזיטים במשך למעלה מעשור, מרביתם בין כותלי קבוצת רד ובתחומי תקשורת נתונים. גודל האקזיט הממוצע שלהם נמוך מ-100 מיליון דולר, אבל עם עשרות הצלחות לא מתווכחים.

וחוץ מזה, מה רע בהפיכת מאות אלפים למיליונים בודדים פעם אחר פעם? גם זהר גילון, שהשקיע בעשרות חברות וחתום על שורה ארוכה של אקזיטים, בהם גלילאו, מטהלינק וסרגון, אינו מופיע בדירוג השנה, אך יכולתו לזהות יזמים מבטיחים ולהשקיע מהר יותר מאשר רוב קבוצות המשקיעים בארץ אינה משאירה מקום לספקות. והם אינם היחידים עם שורת הצלחות שאינם נכללים ברשימת 2004: גם גידי ברק וקבוצתו, פרופ' שלמה בן חיים וקבוצתו, דני גולדשטיין מקבוצת פורמולה, ועוד. זה לא אומר שהם לא יככבו ברשימת 2005.

על-פי ניתוח בסיס הנתונים של חברת המחקר IVC, העוקבת אחר תעשיית ההון-סיכון, חברת היי-טק ישראלית מונפקת בממוצע לפי שווי חברה המתקרב ל-150 מיליון דולר, בעוד שעיסקת מיזוג ממוצעת בתחום מתבצעת על-פי שווי חברה של קצת למעלה מ-100 מיליון דולר.

על איכויות הטכנולוגיה הישראלית אין עוררין, אך יכולות הניהול, השיווק והמכירות שלנו נחותות לעומת המתחרים בארה"ב. מסיבה זו מצליחות הקרנות הישראליות לייצר ערך בשלבים מוקדמים לחיי החברה, שלבי פיתוח הטכנולוגיה, אבל מתקשות לעזור לחברות להביא מכירות משמעותיות וחוזי ענק. חלק גדול מהחברות הישראליות נמכרות עם אפס מכירות או מגיעות להנפקה עם מכירות בהיקף של מיליוני דולרים בודדים, בעוד שמצבים אלה נדירים מאוד בארה"ב.