פרשת "ואתחנן" שבתורה פותחת בתיאור נוגע ללב, מפיו של הגיבור עצמו ערב הכניסה לארץ, כיצד ניסה משה להעביר את רוע הגזרה שגזר עליו ה' שלא ייכנס לארץ, וכיצד נענה בשלילה ובהקפדה יתרה. נסיבות חטאו, כפי שהתרחשו עוד בתחילת תקופת הנדודים (כנראה), קשורות בתלונות הנישנות של העם על המחסור במים.
הן מתוארות בפרשת "חוקת": "וידבר ה' אל משה... לאמר קח את המטה והקהל את העדה... ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו... ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים... ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני... לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ...".
מה היה, בעצם, חטאם החמור-כל-כך של אהרן ומשה?
לא רק הסיפור עצמו מרגש אחרי למעלה משלושת אלפים שנה, אלא מרגשת היא גם ההיסטוריה הארוכה של התלבטותם של גדולי ישראל עם השאלה הפשוטה הזו. אודיסיאה של סערת הנפש בדרך אל האמת, נפתולים של פירושים, אלה עם רעיהם ועם עצמם. סיכום נאה ומאלף לכל זאת מביאה נחמה ליבוביץ' ב"עיונים בספר במדבר" (חוקת -[ב]).
המחברת עצמה משנה כאן ממנהגה, ומחווה לנו לבסוף את דעתה ואת העדפתה מבין הפירושים. אבל היא מסיימת בציטוט דברי הרמב"ם באותה סוגיה: "וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו אנחנו, והאמת יעשה דרכו", ובכך מצטרפת לשורה של גדולים מתלבטים.
נחמה נטתה לפירוש שנקטו בו כמה פרשנים חשובים, בעקבות רש"י שבעקבות חז"ל, אשר (עד כדי כמה חיזוקים אמוניים) הוא ידוע גם לתינוקות של בית רבן. כלומר, שחטאו של משה היה בזה שהיכה בסלע ולא דיבר אל הסלע, כאשר ציווהו ה'.
אך בנוסף למה שהיקשו כבר על הפירוש הזה, אין הדעת חובבת אותו מטעם אחד עקרוני: ממנהיג גדול נצפה לטעות גדולה. "וחל עלינו חובת גברא לתת טעם לאיש האלהים" (לשון "אור החיים" הקדוש). וגם אין הדעת נוחה שהקצף הגדול הזה בא רק בשל "פסילה טכנית". ואם תאמרו לי, הרי התורה עצמה מזהירה לא לסור ממצוות ה' ימין ושמאל דבר גדול או קטון, אענה שהמדובר הזה הוא במצווה היומיומית, לא בהנחיות התפעוליות לנביאים ובעלי ניסים.
לא נחש ממית ולא נחש מחייה, לא מחתת קטורת ממיתה ולא מחתת קטורת מחייה, לא "סמסם היפתח" פותח את המערה. אדרבא, ניתן להראות אותו הכלל גם מחוק התורה וגם מסיפוריה, וגם מסיפורי הנביאים שבספר מלכים. ואם תאמרו לי, עם הצדיקים מקפיד ה' במיוחד, ובכלל, מה לך לדעת מחשבת האלוהים ומשפטו? - על כך אענה דבר פשוט אך בסיסי - בתורה אנו נמצאים, ולא בספר איוב.
אחד ממאפייני הפרשה שהוסיף מבוכה על תיסכול, נעוץ בעובדה שכאן התורה מצביעה בפירוש דווקא על החטא ומגדירה אותו, וזאת במילים פשוטות ומובנות המופיעות לרוב בתנ"ך, ובמשפט אשר (שלא כמו בפרשיות עלומות אחרות) ברור בו מיהו הנושא הדקדוקי, מהן מילות הנשוא, ומיהו המושא: "יען כי לא האמנתם בי להקדישני".
בבואי להציע פירוש חדש, טבעי אם כן שאגש ישר להסביר מה זאת אומרת "לא האמנתם בי"?, מהו "להקדישני"? אך הן לא יצפה הקורא להסבר חלק לחלוטין, משהו פשוט ונפלא, שאין למצוא בו קושי, שאך במקרה נעלם מגאוני ישראל שבכל הדורות. אדרבא, מושאר לקורא להכיר ולמנות בעצמו את הסיבות המסתברות, שבשלן לא עלה עד עתה על הדעת הפירוש הזה (ככל שידוע לכותב), אם אמנם יתקבל הוא מלפני הקורא.
"להאמין", פירושו הוא "להחזיק". (ופירוש מעין זה העלה כבר במקומנו, באורח אגב, הרמב"ן). כדאי לזכור, שרבות מן המילים אשר משמשות בשפה המפותחת לסימון מושגים מופשטים, סימנו בראשיתן מושגים גשמיים, ארציים. "נפש", למשל, הוראתה המקורית היא "גרון". (כדבר הנביא: "על כן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה מבלי חוק").
"אמונה" היא חוזק, "אומנה" היא הקרש שמחזיק את הבניין והגג, "מכות נאמנות" הן מכות חזקות, כל אלה ללא קשר למובן הרוחני, "דתי", של "אמונה". ובאמת, היעלה על הדעת שמשה ואהרן "לא האמינו" בה', במובן הרגיל? ועוד - לאחר הנס הגדול בחציית ים סוף כתוב "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מילא בה', אבל במשה, בשר ודם הניצב לפניהם – היכול להיות "ויאמינו" הרגיל? לא, אלא שהחזיקו בו ודבקו במצוותו.
"להקדיש", באופן דומה, פירושו הוא להוציא חפץ ממסגרת נתונה, לייחד משהו, לפסול אותו משימוש, על-ידי הפקעתו מרשות אחת אל חברתה. אומנם, ברוב המכריע של השימושים בתנ"ך הרשות שאליה מקדישים היא רשות האל. אבל, כמו בעברית הכי עכשווית ("הכדורגלן הקדיש את הגול לאוהדים"), גם בתנ"ך ישנה ה"קדושה של חולין" של הרובד העתיק של השפה, וזאת אפילו בהקשרים של עבודה זרה. "
הקדשתי את הכסף מידי לבני", אומרת אימו של מיכה, זה שגנב ממנה את הכסף. "קדשה" היא זו שמקיימת פעילות מינית פרופסיונלית, במסגרת מיוחדת (נזירית, הייתי אומר), מופקעת מהמסגרות הרגילות של החברה. זה קרה כמובן ב"מקדשים" האליליים ולא חלילה בישראל.
וביחד, ב"לא האמנתם בי להקדישני", התיבה "להקדישני" מבארת היא את ה"לא האמנתם בי" שקודם. זו דרכו של מקרא פעמים רבות. כך למשל צועקים בני ישראל למשה על מגפות קורח ועדתו: "האם תמנו לגווע?" (ואין פירושו "סיימנו למות", אלא "תמים אנו, משמע מתים").
אכן כן, עד כמה שיישמע מוזר, חטאם של משה ואהרן לא היה בזה שלא הקדישו את הקדוש-ברוך-הוא, אלא בזה שכן "הקדישו" אותו. אמנם, בגירסה אשר בפרשת "האזינו", בסוף ספר דברים, כתוב: "על אשר לא (!) קידשתם אותי בתוך בני ישראל". פירושי אינו מתאים לגירסה זו (אך הוא מתאים לשלושת איזכורי הפרשה האחרים שבספר במדבר, להתייחסותו של משה עצמו אליה בפרשת "דברים", וללשון ספר תהילים).
על מה אם כן מדובר, מבחינה עניינית? משה נתקל בעוד מקרה חריף של תלונות ילדותיות, קוצר אמונה, חוסר יכולת לדחות סיפוקים, סגנון גס וכפוי-טובה. קדמה לו שרשרת של אירועים דומים, ואין סימן לשיפור. "עד אנה ינאצוני העם הזה... וינסו אותי זה עשר פעמים", קבל כבר ה' בכבודו ובעצמו. ועוד הדרך ארוכה במדבר.
משה נשא את העם והתייחס אליו כשאת "האומן את היונק". והוא ידע את הכללים הבסיסיים מספרו המפורסם של ד"ר ספוק, וחשש שבשיטה של ה', היחלצות מידית למלא את כל סיפוקו של הילד בדרך העל-טבעית, רק נזרע הזרע לעימות המאכזב הבא. ה' נתן לו שוב פיתרון ניסי (וללא הפרש של ממש, האם ידבר משה אל הסלע או ירביץ לו במקל). אבל משה לא החזיק ("לא האמין") בפיתרון זה ושם אותו בצד. הוא רצה להוציא ("להקדיש") את ה' מן העימות הפעם, בתקווה לישב אותו עם העם "כמו גדולים".
בזעמו צעק אל העדה: האם נוציא לכם מים מן הסלע, נפתור את הבעיה בדרך ניסית, כפי שהתרגלתם? והכוונה הברורה, לא ולא! אין בדעתי לעשות כן, והיו שם דינים ודיבורים קשים, ומשה היכה במקלו על הסלע פעמיים כדרך הזועמים. לא הכאה קדושה, כזו שהיכה בעבר בצור בחורב, כי אם הכאה של חולין. אלא שעצת ה' היא תקום, "ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם".
מה היה אם כן חטאם של אהרן ומשה? "מריתם פי" - שעשיתם בניגוד גמור למצוותי המפורשת. "מעלתם בי", כי "ההנאה מן ההקדש נקראת מעילה" (הרמב"ן), ואף אם הטובה המכוונת כאן אינה טובה גשמית, אלא נמצאת היא במישור אידיאולוגי, נעשתה כאן פלישה לתחומו, או ניסיון לדחיקת תחומו, של האל הקדוש.
אם היתה נחמה ליבוביץ' חיה היום, כבת מאה שנה, יכולים היינו לגרום לה קורת-רוח לו לקחנו קולמוס ומחברת, ושירטטנו טבלה, ומילאנו אותה, בצורה הבאה: בציר האחד תופענה, לפי סדרן הכרונולוגי, חמש פרשיות המים שבסיפורי הנדודים במדבר במרה (שמות טו 22-27), ברפידים (שמות יז 1-7), במי מריבת קדש מדבר צין (מקומנו, במדבר כ 1-13), בפרשת נחש הנחושת (במדבר כא 4-9), ו"עלי באר" (במדבר כא 16-18).
בציר השני יופיעו: "התנהגות העם", "תגובת משה ואהרן", "תגובת ה'", ו"הפתרון". או אז נגלה קו התפתחותי מעניין, לאור הפירוש הזה שלי. בראשונה, במרה, נזעק משה מיד אל האלהים בעבור העם, ללא אומר וטענה, "ויורהו ה' עץ... וימתקו המים". ברפידים ענה כבר משה עצמו לתלונות העם בדברי ריב, אך בכל זאת עתר לה' לפתרון, תוך דברי קיטרוג על העם. ואז היה המעשה המפורסם של הוצאת המים מן הצור.
הפעם השלישית היא במקומנו. בפעם הרביעית, בין הר-ההר לאובות, נשאר רישומה של ההתנגשות הטרגית במי-מריבה: הפעם הזו מעניש ה' את העדה על תלונתם, ושולח בהם נחשים. והנה גם מתחולל תהליך נפשי כלשהו: "ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו". בפעם החמישית והאחרונה שוב בעיית מים, בעליל, אך אין כל תלונות, והפיתרון בא בגילוי של באר, "היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים". כפי שקרה לא אחת, הגיבור ההיסטורי משלם מחיר אישי כבד בצומת הקונפליקט, אך לאורך זמן משפיע דווקא אותו הקו שהוא נקט בו.
__________
- "זכר צדיקה לברכה" - מוקדש לזכרה של מורת המורים הפרופ' נחמה ליבוביץ', ליום פטירתה ה' בניסן.
- הכותב הוא חבר סגל המחלקה להנדסת-תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
