ייעודה המרכזי של מדינת ישראל הוא הגשמת החזון הציוני: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. זו הייתה משנתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל וזה היה הקו המנחה של אבות המדינה ומייסדיה. זה היה גם המעשה הגדול של ראשי הממשלה דוד בן-גוריון ו
יצחק שמיר, שבתקופת הכהונה של כל אחד מהם עלו ארצה למעלה ממיליון יהודים. שניהם קבעו את העלייה וקליטתה בראש סולם העדיפויות של מדינת היהודים ושל החברה בישראל. בכך הם קידמו לא רק את החזון הציוני עצמו, אלא גם את מדינת ישראל ואת הכלכלה והתרבות שלה. קשה לדמיין את מדינת ישראל ללא גלי העלייה הגדולים בתקופות כהונתם. שניהם היו אומנם נמוכי קומה אבל מנהיגים גדולים.
מאז נדחק הנושא של העלייה וקליטתה לקרן זווית. שרים המתמנים לתפקיד שר/שרה במשרד הממונה על תחום זה רואים בכך פחיתות כבוד ורואים את התפקיד כתחנת מעבר זמנית ושולית. והמדינה, היא מתגאה בעלייתם של כעשרים אלף עולים בשנה. היו שנים - בימיהם של ראשי הממשלה בן-גוריון ושמיר - שזה היה המספר החודשי של עולים שהגיעו ארצה.
ישראל הנהנתנית החמיצה את הגירת יהודי דרום אפריקה ממנה עם קריסתו של המשטר הלבן שם, ולא השכילה למשוך את היהודים משם לישראל. התוצאה: רבים מהם היגרו לאוסטרליה, לקנדה ולארצות אחרות. ישראל המתכחשת לייעודה עלולה להחמיץ גם את הגירתם הצפויה של רבים מיהודי צרפת לנוכח האנטישמיות המתרחבת בה, הכיבוש המוסלמי שלה, והתרפסותו של השלטון בה לנוכח הפולש הערבי.
אסור להתבלבל לנוכח הפגנת הענק בעקבות הפיגועים בפריז. ההפגנה כוונה נגד הטרור, אבל בלי לאזכר את מוצאם של המשתמשים בנשק הטרור ו/או את יעדיהם. הפיגועים וההפגנה התרחשו ימים אחדים אחרי שצרפת "הנאורה" הצטרפה למחנהו של מכחיש השואה מרמאללה ונתנה יד להחלטה אנטישמית במועצת הביטחון של האו"ם. ימים רבים חלפו מאז קרע שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, את החלטת האו"ם שהשוותה ציונות לגזענות ועד לימים שבהם בנו ושותפתו לשמאל הקיצוני הסתייגו מן הקריאה ליהודי צרפת לעלות ארצה. ואלה, שוקלים ומתיימרים לקרוא לעצמם המחנה הציוני...
ממשלת צרפת נקטה ונוקטת עמדה אנטי-ישראלית עקבית לאורך שנים רבות, ללא בסיס ובלי להתנצל. היא, ומדינות אחרות, בוחשות בענייניה הפנימיים של ישראל ומנסות לקדם את הריסתה בעזרת "פתרון" שתי המדינות. ישראל אינה צריכה להיות מנומסת יותר מן התומכים באויביה. על ממשלת ישראל לקרוא ליהודי צרפת - בלי להתנצל - לעלות לארץ ישראל, כי כאן מקומם.
התייחסותם של הרצוג ולבני לעלייה אינה מפתיעה. מכאיב היה לראות שדווקא
נתן שרנסקי, סמל למאבק למען העלייה, התבטא גם הוא בזכות הישארותם של יהודי צרפת בגולה, בצרפת, בקנדה, או במקומות אחרים. דווקא ממנו ניתן היה לצפות לקריאה חד-משמעית ליהודי צרפת לעלות ארצה.
ההסתייגות מקריאה ברורה ליהודי צרפת לעלות ארצה ניזונה ככל הנראה ממקורות שונים: גלותיות והתרפסות בפני מה יאמרו הגויים; חשש מפני נטיות ההצבעה של עולים מצרפת; פחד שמא בין העולים הפוטנציאליים יהיה שיעור גבוה של יהודים דתיים, שומו שמיים; גזענות והתנגדות לכך שיהיו בקרב העולים כאלה שיבחרו לגור בלב הארץ, ביהודה ובשומרון, רחמנא ליצלן. על-רקע זה בולטות לגנאי קריאות ההסתייגות של עסקני השמאל (הרצוג, לבני, גלאון ודומיהם) ונכונותם לוותר על עלייה אפשרית, ובלבד שלא יגיעו ארצה מי שאולי לא יצטרפו למחנה המתנגד למגורי יהודים באזורים מסוימים של ארץ ישראל. אם זו איננה גזענות, מהי גזענות?!
יש לומר בבירור: השמאל הקיצוני בישראל מסוכן יותר מהימין הקיצוני באירופה, והאוטו-אנטישמיות מכוערת לא פחות. למעשה מדובר בפשע שנאה, אלא שבישראל המכובסת צמד מלים זה שמור רק לפעולה עוינת של יהודים נגד ערבים, אך לא לפעולה עוינת של ערבים נגד יהודים, או של יהודים נגד יהודים.
על-רקע זה, תפקידו המרכזי של ראש ממשלת ישראל איננו עיסוק בבעיה הפלשתינית אלא קידום החזון הציוני, כלומר: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. יש להפיק לקחים מן המציאות והשאננות באירופה של שנות השלושים של המאה הקודמת. על-רקע המתרחש בצרפת ובאירופה, נכון יעשה ראש ממשלת ישראל אם יציב לפניו ולפנינו אתגר: העלאת רבע מיליון יהודים מצרפת לישראל בחמש השנים הקרובות. הדבר חשוב ואפשרי. שאלו את הרצל.
