ראומה, משפחת ויצמן היקרה,
השר בנימין זאב בגין,
ממלא-מקום יו"ר הכנסת לטקס חבר הכנסת דני דנון,
שופט בית המשפט העליון ניל הנדל,
מכובדיי,
אנחנו פוקדים היום את זכרו של מדינאי ענק של התנועה הציונית, שהיה גם נשיאה הראשון של מדינת ישראל.
חיים ויצמן היה בשנים המכריעות שבין שתי מלחמות העולם, האִישִיוּת המרכזית, הדמות המייצגת, הדובר המשכנע ביותר, המנהיג והדיפלומט של הציונות המדינית. בעולם סְתוּר אינטרסים של אימפריות קולוניאליות; בעידן מטלטל ושסוע שהיה שרוי במשבר כלכלי. ומול קיטוב אידיאולוגי מחריף בין פאשיזם וקומוניזם. וכאשר חשרת ענני מלחמה עולמית מאיימת לפרוץ;
ואנטישמיות נאצית ארסית גואה מחד. ופייסנות כנועה שוחרת-טוב אך מוּגַת לב מאידך - למי מראשי האומות הדמוקרטיות היה קֶשֶׁב, או סבלנות, או עניין, לשמוע את קולה המוּסרי והמייסר של הציונות?! הקול היהודי החזק ביותר שנשמע, מכוח אישיותו, מעמדו האישי, וקסמו הרב, שיכול היה גם לנוע במסדרונות ה"וייטהול", ולפתוח דלתות ולמצוא אוזן כרויה, היה קולו של חיים ויצמן.
"Irresistible", הגדירוֹ וינסטון צ'רצ'יל. מה היה לה, לתנועה הציונית, להציע באותן שנים, זולת צדקתה המוסרית וההיסטורית? אפילו יומרתה לייצג את העם היהודי לא נשענה על בסיס מוצק, כי מרביתם הגדולה של יהודי העולם לא הגדירו אז את עצמם כציונים.
עמידתו של חיים ויצמן בשערי האומות, ובמיוחד בשערי המעצמה המנדטורית הבריטית, מנעה ניסיונות חוזרים ונשנים של מתנגדי הציונות בממשלת הוד-מלכותו לבטל את מה שהגדירו כ"איוולת". כלומר ההתחייבות שנתנה בריטניה בהצהרת בלפור, בהשפעתו המכרעת של ויצמן, לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
כאשר גברה לבסוף בלונדון ידם של הפייסנים, מתנגדי הציונות, ופורסם "הספר הלבן" שבא להגבילנו, כבר הייתה ליישוב העברי "מסה קריטית" של קרוב לחצי מיליון. ישוב גדול ומאורגן, "מדינה בדרך".
ההנהגה בארץ, בראשותו של דוד בן-גוריון, נטלה מכאן ואילך את שרביט ההובלה של התנועה הציונית להגשמת ייעודה. בין ויצמן ובן-גוריון התגלעו חילוקי דעות על האסטרטגיה הציונית ועל דרכי המאבק.
מעמדו של בן-גוריון התחזק ומעמדו של ויצמן נחלש. אבל גם כאשר ויצמן כבר לא נשא בתואר "נשיא ההסתדרות הציונית", הוא מילא בתוקף מעמדו האישי ויוקרתו הבינלאומית תפקיד חשוב ומרכזי. כך קרה במאמץ להשגת הרוב להחלטת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר, וכך היה בשכנוע נשיא ארצות-הברית טרומן להתנגד לקריעת הנגב מתחומי מדינת ישראל.
למרות המחלוקות החריפות בין שני האישים, היה זה בן-גוריון שבישיבתה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית למחרת הכרזת המדינה, פנה לחברי המועצה והפציר בהם לבחור בויצמן לנשיא מועצת המדינה.
"יש אדם... שהעם היהודי כולו צריך להביע לו הוקרה", אמר בן-גוריון, "ולא אגלה סוד אם אומר שבהרבה דברים הייתי בר-פלוגתא שלו... ואף על-פי כן יש לי הרגשה, שאם יש אדם שמגיעה לו הזכות להיות נשיא המדינה היהודית הרי זה דוקטור חיים ויצמן". בקטע מרגש מן הסרט שצילם פרד מוֹנוֹסוּן, נראה בן-גוריון אוחז בידו של הנשיא ויצמן בטקס קריאת מכון זיו ברחובות כ"מכון ויצמן". המדינה והמדע שילבו ידיים.
מכון ויצמן נהיה למוסד מחקרי בעל שם עולמי ורב-תהילה, ובית-יוצר למיטב הכישרונות המדעיים של מדינת ישראל. כשהתבשרנו על הכתרתה של הפרופסור עדה יונת לכלת פרס נובל לכימיה, גאה המכון ועמו כל בית ישראל. ישראל הקטנה טריטוריאלית, יכולה להיות גדולה מדעית וטכנולוגית.
חיים ויצמן ובן-גוריון היו כאמור חלוקים בדעותיהם, אבל הם ראו עין בעין את חשיבות החינוך והמדע כערובה לשגשוגה ולביטחונה של מדינת ישראל.
ומהביוגרפיות של אישים אלה אפשר להפיק לפחות שני לקחים: ששיתוף פעולה הכרחי, למען המדינה ועתידה, גם כאשר קיימים חילוקי דעות ביניהם. והחוכמה להעדיף חזון על פני אינטרס. האינטרס מפלג ועוצר. החזון מאחד ומניף. זה הלקח. זה גם מזלנו.
יהי זכרו בָּרוּךְ.