קמילה פרקר-בואלס, הדוכסית מקורנוול, היא בת 70 היום – ולדעת אנדרו רוברטס בדיילי מייל מגיעה לה מתנה הולמת: התואר "הנסיכה מוולס".

כאשר התחתנה קמילה עם הנסיך צ'רלס באפריל 2005, הודיע ארמון בקינגהאם – עדיין תחת צילה של הנסיכה דיאנה, שנהרגה שמונה שנים קודם לכן – שהיא לא תהיה הנסיכה מוולס. זה אומר, שכאשר צ'רלס יהפוך למלך, קמילה תהיה נסיכה ולא מלכה. היחס הזה היה חסר תקדים, חסר הגינות וכנראה גם חסר חוקיות, טוען רוברטס.

החוק האנגלי קובע, שנשים מקבלות את התארים והסטטוס של בעליהן. יש רק תקדים אחד: המלך ג'ורג' השישי סירב לתת לדוכסית מווינדזור – לשעבר ויליס סימפסון – את התואר "הוד מעלתה" לאחר שאחיו אדוארד השמיני התפטר כדי להתחתן איתה. כיום הכל סבורים, כי היה מדובר בצעד קטנוני כלפי אישה שכל אשמתה הייתה בהיותה גרושה וגם אמריקנית. אבל היחס כלפי קמילה גרוע בהרבה.

לקמילה היה רומן עם צ'רלס כאשר הוא היה נשוי לדיאנה. אז מה? לעשרות מבני משפחת המלוכה היו רומנים לאורך ההיסטוריה, וכעת הזוג נשוי כחוק ובאושר מזה 12 שנים. באקווריום דגי הזהב הקרוי "המשפחה המלכותית", קמילה ממלאת את חובותיה בצורה מושלמת. היא מבצעת כמות עצומה של עבודת צדקה ולא עשתה אפילו צעד מוטעה אחד – שזה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על רבים מבני המשפחה. קמילה היא גם אם חורגת נהדרת לנסיכים ויליאם והארי, שיש להם סיבה להסתייג ממנה אך בפועל מעריצים אותה.

"יום הולדתה ה-70 הוא הזמן המתאים להוקיר את האושר שהיא הביאה לנסיך מוולס, על-ידי שימוש בתוארה הנכון – הנסיכה מוולס – ולמחוק את המצב המביך בו היא לא תהפוך למלכה", טוען רוברטס. דיאנה היא כעת דמות השייכת להיסטוריה, לא לאקטואליה. היא הייתה אם נפלאה ופעלה ללא לאות למען מטרות נעלות, ומותה הפתאומי היה טרגדיה לאומית. אבל עברו 20 שנה וזכרונה הוא זיכרון. הצל של דיאנה לא צריך להמשיך וליצור אנומליה בבית המלוכה. מאחר שההודעה משנת 2005 לא הייתה חוק, כל מה שצריך כדי לשנות אותה הוא הודעה נוספת.

המלכה אליזבת יכולה לשנות את ההסדר הזה במחי יד. היא אפילו לא חייבת להתייעץ עם איש, וניתן לשער שלראש הממשלה תרזה מיי יש כמה נושאים דחופים יותר לעסוק בהם. התואר "הנסיכה מוולס" הוא עתיק יומין – לפחות מאז המאה ה-13 – ואין היגיון בכך שהוא אינו בשימוש כבר 20 שנה. המלך ג'ורג' השישי לא נתן תואר זה למלכה הנוכחית, רק כדי שלא ליצור חוסר בהירות בשאלת תוארו של בעלה העתידי. די בכך שהמלכה אלכסנדה (אשתו של אדוארד השביעי) והמלכה מרי (אשתו של מרי החמישי) היו הנסיכות מוולס כדי ליצור את התקדים הדרוש.

תארים מלכותיים אינם מוענקים על בסיס ההתנהגות המינית עשורים קודם לכן, טוען רוברטס. בבריטניה – בניגוד לאירופה – נישואין בין בן מלוכה לבין "פשוט עם" אינם נפוצים, והניסיון שנעשה בשנת 2005 להציג כך את נישואיהם של צ'רלס וקמילה נראה היום כמגושם, מיושן ומנוגד לערכיה של בריטניה.

מלוכה מייצגת המשכיות והשימוש בתארים הוא חלק משמעותי מכך. ההכרזה לפיה הנסיך הארי יהיה בעתיד הדוכס מאדינבורו התקבלה בברכה, משום שהדבר מהווה מחווה לפועלו ארוך השנים של מי שנושא כיום בתואר זה – סבו, הנסיך פיליפ. התואר "הנסיכה מוולס" אינו יכול להישמר לאדם אחד בלבד, בדיוק כמו שהתואר "הדוכס מאדינבורו" או "הדוכסית מקורנוול" אינו חד-פעמי – במיוחד אם ההימנעות משימוש בו נבעה מן העוינות לקמילה, ששוב אינה קיימת. נכון שבשנה שעברה צורפה קמילה למועצת היועצים הפרטית של המלכה – כבוד רב – אבל זה לא יכול לבוא במקום התואר המגיע לה.

הנסיכים ויליאם והארי יעשו שירות עצום לציבור הבריטי אם יבקשו להעניק לאמם החורגת את התואר בו נשאה אמם. הדבר ישמח את אביהם, וימנע את המבוכה העתידית כאשר בטכס הכתרתו יהיו מלך ונסיכה במקום מלך ומלכה. זו גם תהיה הוקרה ראויה לקמילה על עבודה קשה המבוצעת בצורה מושלמת, מסיים רוברטס.