• ג'ון מקיין הוא אחד הפוליטיקאים הוותיקים והמכובדים ביותר בארה"ב. הוא מייצג בסנאט את אריזונה מטעם המפלגה הרפובליקנית מאז 1987 והיה המועמד לנשיאות ב-2008. כיום מקיין משמש כיו"ר ועדת השירותים המזוינים והוא אחד ממבקריו של הנשיא דונלד טראמפ בשורות מפלגתו. מאמרו ב-The World in 2018 של אקונומיסט נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקרי הדברים.

לפני 70 שנה, כאשר הכריז על תוכנית הסיוע הנושאת את שמו, אמר שר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל: "מצבו של העולם רציני מאוד". זה נכון עם כניסתנו ל-2018 יותר מאי פעם. העולם ניצב בפני שורת האתגרים הרציניים והמורכבים ביותר מזה שבעה עשורים. כאשר מנהיגים מעצבים את עתידנו, נוכל להיעזר במבט לעבר.

המנהיגים שלאחר מלחמת העולם השנייה ראו את קריסת הסדר העולמי. השוק החופשי פינה את מקומו לפרוטקציוניזם ולעוני. רגשות אתניים ולאומיים סללו את הדרך לאלימות ואומללות. השאיפות הברוטליות של מעצמות מתחרות הובילו למלחמה ורצח עם. לאחר תקופה טרגית זו, הצליחו אותם מנהיגים ליצור סדר עולמי ליברלי שהוביל לעידן חסר תקדים של יציבות, ביטחון ושפע.

הסדר החדש דחה את העקרונות שהובילו לקריסתו של קודמו. הוא לא התבסס על לאומיות אתנית, איזורי השפעה ואימפריאליזם כוחני, אלא על ערכים כלל-עולמיים, זכויות אדם, שלטון החוק, סחר פתוח וריבונות לאומית. הסדר הליברלי היה תוצאה של נסיונות בלתי פוסקים לקדם את הערכים שבבסיסו, להגן עליהם ולשמר אותם. כעת מוטלת אותה משימה על מי שסבורים שהעולם הדמוקרטי-ליברלי הוא עדיין הדרך הטובה ביותר לשמר את היציבות, להבטיח את הביטחון ולהרחיב את השפע.

באותו נאום אמר מרשל, שבעיה מרכזית היא המורכבות העצומה של המידע המוצג לציבור בידי התקשורת, כך שהאדם ברחוב מתקשה מאוד להבין את המצב. אנחנו ניצבים כיום בדיוק בפני אותה בעיה. בשנים האחרונות אנו עדים לכרסום מתמיד בסדר הליברלי ובמוסדות המגנים עליו. אזרחים במדינות רבות מפנים את עורפם לעקרונות הכלל-עולמיים ופונים לעבר קשרים אתניים, גזעיים וכיתתיים. הם עוינים כלפי מהגרים, פליטים ומיעוטים. הם מתכנסים פנימה מבחינה כלכלית ומעדיפים פרוטקציוניזם על פני אינטגרציה. הם מאמצים סמכותנות ומחבקים מדיניות של "איש חזק". והמטריד ביותר: דומה שהם זונחים את רעיון הליברליזם עצמו.

את התוצאות של כל אלו ראינו בקלפיות - הברקזיט בבריטניה ותנועות פופוליסטיות בגרמניה, צרפת, הונגריה ופולין; וכמובן בארה"ב, בה המצביעים בחרו במדיניות חוץ של "אמריקה תחילה" המבוססת על לאומנות ופרוטקציוניזם. רבים אשמים בכך. כמגני הסדר הליברלי, הפכנו לשאננים ועשינו משגים. לעיתים ניסינו לעשות יותר מדי, לעיתים עשינו מעט מדי. איבדנו קשר עם רבים מבני עמינו והגבנו באיטיות לקשייהם. כעת אנחנו חייבים להכיר במציאות. אבל זה לא אומר שעלינו לאבד את התקווה.

זוהי הבחירה הניצבת ב-2018 בפני כל מי שמאמין בסדר העולם הליברלי: להשלים עם השקיעה או ליצור תחייה. לגבי החלק שלנו כאמריקנים, אני יודע שיש דאגה עמוקה בקרב בעלות בריתנו שמא ארה"ב תיטוש את תפקידה כמנהיגה עולמית. מוטב שאיש לא ישגה בהימור נגד ארה"ב. היא נותרה הדמוקרטיה הגדולה ביותר עלי אדמות, עם הכוח הצבאי החזק ביותר בכדור-הארץ, ובליבתה היא עדיין מאמינה בעקרונות הכלל-עולמים שהפכו אותנו למגדלור של תקווה לכל אלו המבקשים חרות.

יש לנו הזדמנות לעצב את הנתיבים הפוליטיים של 2018. אנחנו חייבים להיות עקביים ולעמוד על המשמר. אנחנו חייבים להאמין ששווה להילחם על ערכינו. האחריות עודנה מוטלת על ארה"ב, ואנו קוראים למי ששותף לערכינו להצטרף אלינו. יחדיו נוכל להתמודד עם האתגרים של העולם, להתגבר על איומים רבים ולהבטיח את ברכת החרות לדורות הבאים.