העיתונאי האמריקני הנודע אריק סווארייד הגדיר את עצמו כ"פסימי לגבי מחר ואופטימי לגבי מחרתיים". האמירה הזאת אינה תופסת כאשר מדובר בכלכלה האמריקנית - טוען ג'ורג' וויל, מבכירי הפרשנים בארה"ב בכלל ובוושינגטון פוסט בפרט.

מחרתיים (יום ד', 22.8.18) ישבור שוק המניות האמריקני את השיא של תקופת עליות רצופה - תקופה בה המניות עולות לפחות ב-20% משער השפל (רק כדי לאבד מאוחר יותר 20% משער השיא). ב-15 בספטמבר ימלאו עשר שנים לקריסתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, האירוע שהיה שיאו של המשבר הפיננסי ופשיטת הרגל הגדולה ביותר בהיסטוריה; המשבר גילח כמעט 10 טריליון דולר משוק ההון העולמי.

הגאות הנוכחי החלה ב-6.3.09, אך וויל אומר שיום השנה לנפילת ליהמן צריך להזכיר ששום דבר אינו נמשך לנצח. מי שאינו רואה כיום קריסה דומה באופק, לא ראה אותה גם ב-2008. כלכלנים מתווכחים בלהט על השאלה, האם גאות כלכלית הולכת לעולמה מזיקנה, או נשחטת בידי אירועים גדולים ומדיניות גרועה. מה שבטוח הוא, שהן מתות. הגאות הנוכחית נמצאת כעת בחודש ה-111 שלה; האורך הממוצע של תקופות דומות מאז 1945 היה 58 חודשים בלבד.

הסימן המדאיג הקרוב ביותר הוא ששנת התקציב האמריקנית הקרובה תתחיל (ב-1 באוקטובר) עם צפי לגרעון תקציבי שנתי של למעלה מטריליון דולר - לראשונה בהיסטוריה. וזה בזמן שלדברי ההיסטוריון הכלכלי היושב בחדר הסגלגל, "הכלכלה מעולם, מעולם, לא הייתה במצב טוב יותר". רוברט שילר מאוניברסיטת ייל מציין, כי מאז 1947 נרשמו 101 רבעונים בהם הצמיחה השנתית הייתה גבוהה מ-4.1% - השיעור הנוכחי. כיום, מסביר שילר, הצמיחה מונעת בעיקר מרכישות מוגברות של סויה, פלדה וסחורות רבות אחרות - מחשש למלחמת סחר שמצית דונלד טראמפ. ויש גם פחד - מפני עלייה בריבית.

ויכוח נוסף בין הכלכלנים הוא על הנקודה בה היחס בין החוב לתוצר מדכא את הצמיחה. החדשות הטובות (מבחינת הסקרנות האינטלקטואלית) הן שבקרוב תינתן תשובה לשאלה זו: בתוך עשור צפוי החוב הלאומי של ארה"ב לעמוד על למעלה מ-100% מהתוצר ולהמשיך לעלות. וכמו שאומר אירווין זלצר ממכון הדסון: "אם נטילת הלוואות בלתי מוגבלת, הממומנת בידי הדפסת כסף, הייתה הנתיב לשגשוג - ונצואלה וזימבאבווה היו מובילות בשיעורי הצמיחה".

יו"ר הפדראל ריזרב, ג'רום פאואל, מזהיר שהמדיניות הפיסקלית מצויה ב"נתיב בלתי יציב" - אבל אזהרות כאלו נופלות על אוזניים ערלות בממשל טראמפ. במילון הפיסקלי, "בלתי יציב" משמעותו "בלתי מתקבל על הדעת" - דהיינו: משהו שבקרוב יהפוך למציאות שאיתה יש להשלים. קרן המטבע הבינלאומית ציינה לאחרונה, כי ארה"ב היא היחידה בין המדינות המפותחות הצופה עלייה ביחס חוב-תוצר בחמש השנים הקרובות.

למרות הקיטוב והפילוג המעמיקים בזירה הפוליטית האמריקנית, כותב וויל, שתי המפלגות מאוחדות באינטרס המעמדי יותר מאשר הן מפולגות באידיאולוגיה. גם משמאל וגם מימין, למעמד הזה יש תמריץ תמידי ליצור גרעונות כבדים ולממן אותו באמצעות מיסים: לגרום לכך שהבוחרים הנוכחיים ישלמו פחות תמורת השירותים הממשלתיים ולגלגל את התשלום על כתפיהם של הבוחרים העתידיים, וחוזר חלילה. הגישה הזאת שואבת השראה מהמחזמר "אנני": מחר תמיד נמצא במרחק של יום אחד. אבל לאנשים מן היישוב, מחרתיים תמיד מגיע.