מי שרוכש מכונית ומגלה בה תקלה, מצפה שהיצרן יתקן אותה. ניתן היה לצפות שוושינגטון תפעל באותה צורה: אם מתגלה פגם בחוק, הקונגרס יתקן אותו. אבל בשנים האחרונות, הנורמה הבסיסית הזאת נעלמה מגבעת הקפיטול – כותב ג'ו ליברמן, שהיה סנאטור (2013-1989) ומועמד לסגן נשיא (2000) באתר השבועון טיים.

במקום המסורת הדו-מפלגתית של העבר, מעדיפים כיום הרפובליקנים והדמוקרטים לחבוט זה בזה כאשר הם מנסחים חוקים. ומכיוון שהתוצאה היא חוקים השייכים בלעדית למורשת של אחת המפלגות – האחרת מסרבת לתקן את הפגמים המתגלים בהם, גם כאשר הם גלויים לכל.

ליברמן שואב מנסיונו. בשנת 1970 העביר הסנאט ברוב של 0:73 תיקון שהעניק שיניים של ממש לחוק האוויר הנקי. אבל בשנת 1989 התברר, שתחנות כוח במידווסט מזהמות את האוויר ופוגעות בתושבים. החוק שהועבר שני עשורים לפני כן היה זקוק לשינוי. ליברמן, אז סנאטור טרי, ראה תהליך מדהים של מו"מ. בחדר ישיבות אחד התכנסו במשך שבועות אנשיו של מנהיג הרוב הדמוקרטי, ג'ורג' מיטשל, ונציגי הבית הלבן של ג'ורג' בוש האב. לאחר מכן הצטרפו אליהם סנאטורים משתי המפלגות ונציגים של התעשיה וארגוני איכות הסביבה. מאחר שהחוק המקורי לא היה שייך לאף מפלגה, ומאחר שלשתיהן היה ברור שיש לתקן אותו – הושגה פשרה שהגנה על חייהם ובריאותם של מיליונים.

זה לא המצב כיום. מאחר שחוקים מרכזיים הועברו באמצעות דחיפת האידיאולוגיה של מפלגת אחת לתוך גרונה של האחרת, לא ניתן להכניס בהם שינויים מחויבי ההיגיון. זה מה שקרה לאובמקר: החוק הועבר בתמיכת הדמוקרטים בלבד, והקונגרס לא מצא את הדרך להכניס בו את השינויים הדרושים כדי למנוע מחברות ביטוח הבריאות להגיע לסף קריסה ולהזניק את הפרמיות. ומאחר שהקונגרס לא מצא את הדרך להכניס שינויים טכניים ברפורמת המס של הנשיא דונלד טראמפ, ניצבים כמה ענפים בפני משבר פיננסי; למשל: הוצאות השיפוץ של מסעדות נפרסות על פני 39 שנים במקום להיות מוכרות מיידית. שתי המפלגות יודעות שצריך לתקן חוקים אלו, אבל שתיהן רוצות שהחוקים ייכשלו ויקרסו – משום שהם ה"בייבי" של המפלגה האחרת.

לדברי ליברמן, מצב זה מוביל להיבט נוסף בחוסר יכולתה של וושינגטון לפתור את בעיות המדינה. המפלגות כל כך חלוקות ומרוחקות זו מזו, עד שהן אינן מסוגלות להסכים אפילו על שימוש בחקיקה קיימת כדי לפתור בעיות ששתיהן יודעות שהן מצריכות פתרון. משפחות המאבדות את ביטוח הבריאות ומסעדות וחקלאים הנפגעים מרפורמת המס, אינם צריכות להיות בני ערובה לקטטות המפלגתיות – הוא טוען.

ליברמן גם מציע כיצד לפתור בעיה זו. בטווח הקצר, מחוקקים משתי המפלגות חייבים לשים בצד את חילוקי הדעות ביניהם ולתקן ליקויים במערכת הפדראלית. כל עוד טראמפ יושב בבית הלבן, האחריות המרכזית היא על הרפובליקנים – ואילו הדמוקרטים הרי משוכנעים ממילא שהממשלה היא הכלי החשוב ביותר בפתרון בעיות האזרחים. לכן, לשתי המפלגות יש מה להרוויח אם יוכיחו שוושינגטון פועלת כאן ועכשיו.

בטווח הארוך, מנהיגי שתי המפלגות חייבים ללמוד את הלקח מהקטטות הללו לקראת הליכי החקיקה הבאים. האחדות בשורות שתי המפלגות התעצמה בשנים האחרונות, ולכן לציבור קל לזהות כל אחת מהן עם המדיניות המאפיינת אותה: הרפובליקנים – הפחתות מיסים; הדמוקרטים – ביטוח בריאות. אבל גם אם אפשר להעביר חקיקה בתמיכה של מפלגה אחת בלבד, צריך לפעול ללא לאות כדי למצוא דרך שהיא תהיה דו-מפלגתית. בדרך הזאת, חברים משתי המפלגות יתמכו בתיקון או בשינוי של החוק, אם יתעורר הצורך בכך.

פתרונות דו-מפלגתיים לבעיותיה של ארה"ב מצויים בהישג יד, מדגיש ליברמן. בבית הנבחרים הוקמה "שדולת פותרי הבעיות" ובה 24 חברים מכל מפלגה, ואשר כבר ניסחה תיקונים בתחומי ביטוח הבריאות, הנשק, ההגירה, ביטחון הגבולות ועוד. הקבוצה No Labels, בראשה עומד ליברמן, פועלת ליצירת קבוצה דומה בסנאט, בהובלתם של סוזן קולינס הרפובליקנית וג'ון מנחין הדמוקרט. הבעיה היא, שהרעיונות הללו נחסמים לעיתים קרובות מדי באמצעות כללי חקיקה המעניקים עדיפות ליוזמות חד-מפלגתיות; גם את זה צריך לשנות, הוא אומר.