העליון בארה"ב התחמק מהכרעה ב"סעיף 230"

בצמד תביעות נגד טוויטר וגוגל, הייתה לבית המשפט העליון של ארה"ב ההזדמנות הראשונה לצמצם את תחולת החוק מ-1996 אשר סייע לעלייתן של הרשתות החברתיות. אבל במקום להסתמך על "פסקה 230", המעניקה לשירותים מקוונים חסינות מפני תביעות בגין התכנים שמעלים משתמשיהם, בית המשפט בחר לקבוע (18.5.23) שהרשתות אינן זקוקות להגנה מיוחדת מפני אחריות בגין אירוח תכני טרור – מנתח וושינגטון פוסט (ראו קישור משמאל).

קביעה זו מנחיתה מהלומה הרעיון הצובר תאוצה בבית הלבן ובקונגרס, ולפיו יש להטיל על הרשתות אחריות כאשר התוכנות שלהן מעניקות הדהוד עוצמתי לתכנים מזיקים. בית המשפט פסק שהדבר אינו כך, לפחות על-פי החוק למאבק בטרור. "התובעים טענו שאלוגריתם ה'המלצות' של הנתבעים חורג מגדר סיוע סביל והופך לסיוע פעיל וממשי [לדאעש]. אנחנו לא מסכימים", כתב השופט קלרנס תומס.

משקיפים רבים ציפו ששתי התביעות יעניקו לבית המשפט העליון את ההזדמנות לבחון את סעיף 230 בחוק הגינות התקשורת. המטרה המקורית שלו הייתה להגן על חברות אינטרנט צעירות מפני תביעות שיחסלו אותן לפני שיספיקו לפרוש את כנפיהן ולמנוע אפקט מצנן על יכולתו של האינטרנט להיות במה לחופש הביטוי. כאמור, בית המשפט נמנע מכך, ברגע בו החליט שהרשתות החברתיות אינן מפרות את החוק בכך שהם ממליצות אוטומטית על תכני טרור.

כאשר הרשתות החברתיות הפכו למקור מרכזי של חדשות, מידע ודעות למיליארדי בני אדם מסביב לעולם, גברה דאגתם של מחוקקים מפני הפצת שקרים, שטנה ותעמולה בהן בממדים המסכנים את הדמוקרטיה. אי-אפשר להתייחס אליהן ככלים אובייקטיביים דוגמת הטלפון והדואר, טוענים המבקרים. אבל בית המשפט קבע, כי ההחלטות שמקבלות הרשתות בנוגע לתכניהן, אין בהן די כדי לקבוע שהן סייעו לדאעש בצורה בלתי חוקית.

"אין ספק, כי ייתכן ששחקנים רעים כמו דאעש יוכלו להשתמש בפלטפורמות כמו אלו של הנתבעים למטרות בלתי חוקיות ולעיתים איומות", כתב תומס. "אבל את אותו הדבר אפשר להגיד על טלפון סלולרי, דוא"ל או על האינטרנט בכללותו" – ועליהם איש אינו חושב שיש להטיל אחריות שכזאת.

תומס עצמו הביע עניין רב בבחינה מחדש של סעיף 230, שלדעתו נותן לחברות ההיי-טק יותר מדי אפשרות לצנזר חומרים שלדעתן מפרים את כלליהן. אך חוסר החיבה שלו לסינון התכנים המקוונים עולה בקנה אחד עם המצב החוקי הנוכחי, שכאמור מעניק לרשתות חסינות גם אם הן יושבות בחיבוק ידיים מול תעמולת טרור.

הפוסט ממשיך ומסביר, שהפסיקה מותירה פתוחה את האפשרות שהחברות יימצאו אחראיות במקרים אחרים ותחת חוקים אחרים; השופטת קטנג'י בראון-ג'קסון הדגישה שזהו המצב. אבל אין דעת מיעוט בשני פסקי הדין לקביעה לפיה המלצות של אלגוריתם אינן מספיקות כדי להטיל אחריות בתחום הטרור.

דפנה קלר, מומחית לאסדרת פלטפורמות, מציעה שלא להגיע למסקנות גורפות משני פסקי הדין. "המקרים הללו היו חלשים מאוד מבחינת התובעים. הם אינם מלמדים שהחסינות של הפלטפורמות חסרת גבולות. הם מלמדים שהמקרים הללו נפלו בגבולות די ברורים של השכל הישר", צייצה.

אולם, סבור הפוסט, ניסוחו של תומס הוא סיבה לדאגה מבחינת אלו הרוצים שהרשתות ישאו באחריות במקרים אחרים, כמו האם התובעת את טיק-טוק לאחר שבתה בת העשר נהרגה בעת שניסתה לבצע "אתגר" שהופץ ברשת זו. ההשוואה שעשה בין הרשתות לבין טלפונים סלולריים ודוא"ל מלמד על כך שהוא רואה בהן מעבירי מידע פסיביים, למרות שהן ממליצות בצורה פעילה על תכנים.