לפני הכל - וגם אחרי הכל - שאלת חוק ההסדרה איננה שאלה חוקתית. נכון, המחוקק הישראלי יכול לחוקק מחר בבוקר חוק המחלק מחדש את של ניו-יורק או קובע את רמת זיהום האוויר המותרת בפריס. אבל אין לכך אפילו שמץ של תוקף, מן הסיבה הפשוטה - אין למחוקק הישראלי - הכנסת - כל מעמד שהוא בכל שטח שאינו ישראל. ומה לעשות - עמונה, כמו כל הגדה המערבית, איננה בישראל אלא בשטחים המוחזקים (המילה המכובסת למילה "הכבושים") שעליהם השתלטה ישראל לפני כמעט 50 שנה.
בעניין זה אין ויכוח. גם בנט וגם
זהבה גלאון - שלא לדבר על נתניהו והרצוג - מסכימים. השטחים אינם ישראל והמחוקק שם הוא המפקד הצבאי שעל כוח החקיקה שלו מוטלות מגבלות שונות המעודנות בשורה של אמנות והסכמות הידועה כדין הבינלאומי ואשר להן אפילו ישראל של הימין מחוּיֶבֶת. הוויכוח בין בנט וגלאון, לעניין זה, הוא פשוט: בנט רוצה לשנות את סטטוס ההחזקה ולספח את השטחים; גלאון רוצה לשנות את הסטטוס של השטחים ולהיפטר מהם. והנה, איש לא מדבר על כך - ועל המשמעות של הדברים. וכאן, אגב, הוא המקום בו מונחת האשמה אל מפתנו של השמאל - וביתר דיוק: מפלגת העבודה.
שהרי אותו דין חייב לחול על אותם ישראלים החיים בניו-יורק, פריס או ברלין ועל אלה מהם היושבים בעמונה, אריאל וחברון. אם מהראשונים נמנעת זכות הבחירה לכנסת - כך צריך להיות גם הדין ביחס לישראלים המתגוררים בשטחים. וכשם שמדינת ישראל איננה פותחת בתי-ספר וגני ילדים בניו-יורק ומפנה מתקציבי החינוך לילדים הישראלים בפריס (למעט אלה הלומדים בבית-הספר הישראלי לילדי דיפלומטים שם) ומשלמת את משכורתם של המורים הישראלים בברלין - כך אין להפנות תקציבים לישראלים בעמונה, חברון או כל התנחלות אחרת. האחריות לטיפול בישראלים היושבים בגדה היא של המפקד הצבאי בשטחים, שעניינו המרכזי הוא הפעילות הביטחונית; והמקור לתקציבים לפעילותם של ישראלים בגדה חייב להיות זהה באופיו למקור התקציבים המממנים את פעילותם של ישראלים בניו-יורק, פריס או ברלין.
ברור הוא שמפלגות הימין רוצות שלישראלים בשטחים תהייה זכות להצביע לכנסת,שהרי רובם המכריע של הישראלים הללו מצביעים עבורן. במאמר מוסגר אפשר להוסיף שבקרב המפלגות הללו אפשר למצוא גם תמיכה בהרחבת זכות הבחירה והחלתה גם על ישראלים אחרים שאינם גרים בארץ - וגם כאן, אולי בשל כך שאותם שאינם חשופים למציאות בארץ נוטים להיות הרבה יותר ימניים ולאומניים מאשר מי שגר בארץ הקודש.
ומדוע אין השמאל מתייחס לנקודה זאת? האם משום שראשיו לא חושבים ו/או לא יודעים? כנראה שיש כאן כֶּשֶל עמוק יותר. אולי משום שהם עדיין שבויים בקונספציה שאומרת שכך יפסידו אותם (מעט) קולות שנראה להם שהם יכולים לקצור בקלפי בעת בחירות; אולי משום שנדמה להם שאם "יוותרו" על חלק מחלקי הגדה המערבית ייאלצו לוותר על הכל - ואולי גם על רמת הגולן ולבטח על ירושלים המזרחית. וכפי שאנחנו זוכרים, הסיסמה מבית נתניהו שטוענת כי השמאל "יוותר על ירושלים" עלולה להישמע אמיתית ונכונה יותר אם יחליט השמאל לדבוק בעמדה החוקית היחידה המתייחסת לְתוֺשָבוּת ישראלית בשטחים. ואולי כל זה נובע מתחושה אצל מנהיגי השמאל שהציבור אינו בשל, כשר או מוכשר מספיק כדי להבין ולעבד אמת שכזאת - ודאי אל-מול הלחץ הַמִתְנַחָלִי הכמעט (או בלי "כמעט") אלים.
האמת היא שמהבחינה הטקטית, דבקות באמת הזאת דווקא יעלה את קרנו של השמאל בקרב המצביעים. לא רק שסוף-סוף תפסיק מפלגת העבודה לנסות ולהיות "ליכוד ב'"; ולא רק שמפלגת העבודה תוכל סוף-סוף להתרכז בנושאים החברתיים-כלכליים שהם אלה שבסופו של יום מטרידים את כלל הבוחרים יותר מאשר ירושלים השלמה או - מה שיותר נכון "כאילו" שלמה. במקרה כזה של אמירה נְכוֺחָה של הדברים, תוכל מפלגת העבודה לבוא עם אמת הזועקת לשמיים אל הציבור. לומר בגלוי שלמרות שמנהיגי העבודה מימים עברו היו אלה שסיפחו את ירושלים, הדבר הוכח כמיקח טעות. וזה הינו דבר שקל להראות: די להצביע על כמות הערבים תושבי מזרח ירושלים שאינם תורמים למדינה מאומה ורואים עצמם כפופים לרשות הפלשתינית ואשר חיים על קצבות הביטוח הלאומי; ודי להראות כי בתי הספר במזרח ירושלים מלמדים את ילדיהם את תוכנית הלימודים הפלשתינית; ודי להראות כי אפילו עיריית ירושלים (והמשרד לענייני ירושלים, מאז שנתניהו הקים אותו) במשך כמעט ולא עשו דבר כמעט 50 שנה לטובת אינטגרציה בין מערב העיר ומזרחה (למעט, כמובן, השתלטות של קיצונים ימניים על אזורי מגורים מוסלמים, מה שבעיקר גרם להרעה נוספת של היחסים עם תושביה הערבים של מזרח העיר). יתרה מכך, הדיון על עתיד השטחים ייכנס לפרופורציות הנכונות ואזרחי ישראל יעומתו אל-מול העובדה שלמעשה השטחים
אינם חלק ממדינת ישראל ושאפילו הליכוד ונתניהו האמיץ והגיבור לא מעזים לספח אותם אולי כי גם להם ברור שזה בלתי אפשרי בעולם של היום.
השאלה היא לא מה שמנהיגי השמאל קוראים "הנכונות לשלום" אלא יש כאן שאלה קודמת - מה הם השטחים הללו ואיך צריך להתייחס אליהם. כאשר זה יהיה ברור, גם שאלת הנכונות לשלום, מחירי השלום ומגוון האופציות העומדות בפני מדינת ישראל בנושא הפלשתיני יהיו לפתע הרבה יותר ברורים - לא רק לבוחר הישראלי, אל גם לאומות העולם.
השר אלקין אמר בעת שהתארח במרוקו לאחרונה כי ישראל לא כבשה את הגדה אלא שחררה אותה;
ציפי חוטובלי טוענת שהשחרור הזה הוא בסך-הכל מימוש הצהרת בלפור. אז למה השמאל לא קם ושואל מדוע אין מפלגתם של אלקין וחוטובלי למן ימי בגין ועד היום - מספחת את השטחים הללו והופכת אותם לחלק אינטגרלי של מדינת ישראל? יתכבדו-נא ויעשו כן אם כך הם חושבים. וישלמו - בעצם לא, אנחנו נהיה אלה שמשלמים! - את המחירים הכרוכים בכך: מחיר מדיני, מחיר כלכלי, מחיר ציבורי. זה הדיון שעל השמאל להוביל, גם בוויכוח על חוק ההסדרה. כי הבעיה העיקרית בחוק ההסדרה איננה הזלזול בבית המשפט העליון, זה קורה כל הזמן אצל ממשל נתניהו - אלא עצם מעמדם ומשמעותם של השטחים עליהם השתלטה ישראל ב-1967.
