חיי הפגישו אותי עם אנטישמיות. נעקרתי מעיר לידתי בעודני תינוק, ולא ידעתי אפילו כי נעקרתי. עליתי ברכבת ברציפי טרם שחר שנסעה לה לאן שנסעה ולא ידעתי אלא שכך הם חייו של תינוק כמותי. לא שנאו אותי. לא אהבו אותי. לא רדפו את אבי עליו השלום ולא את אמי מנוחתה עדן, ולא את הנשים והאנשים הצפופים שנתלו בדלתות הקרונות הצרות בידם האחת וידם השנייה אוחזת במזוודות קטנות אותן אינני יודע לשכוח. לא הייתה בי עצבת. לא בהלה. אני זוכר כי קורה בי בוקר שלא קרה לי עד אז והוא חדש ויש בו מן הקסם של הלא נודע והלא מוכר המעורר סקרנות אין קץ, משהו שיבוא מן הנסתרות, ולא ידעתי מה ריתק אותי. דעתי הקטנה לא ידעה אלא את דעתה הקטנה. לא אשמו לי. לא חטאו להוריי. לא להמון - דומה היה בעיניי כי הרציף אינו מספיק לכל ההמון - שלא ראיתי בו אנשים שנסים על נפשם ובוודאי לא רדופים ומאוימים ולא היה בעולמי בכלל מי שרודף אלא רק אור חיווריין בתוך אדי קיטור שליחכו את רגלי העולים ברכבת. ברור לכל מי שלא חווה את התחנה האפלה הסואנת הרועשת הדחוסה הצופרת הקרועה מתוך אגד של סיפורי אגדות אימה כתחריט נחושת שאינו חדל לנוע בתוך עמודו, שהייתה זו פגישה עם אנטישמיות. אלא מה. אבל אני, שחוויתי, שהייתי בתוך התחריט, לא נפגשתי אלא עם חיי.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
