המסר של פורים ופרשת השבוע

לקראת כתיבת רשימה זו קראתי את מה שכתבתי לפני שנה והמסקנה העגומה היא שאפשר לעשות העתק הדבק ואיש לא ירגיש בהבדל, כי כלום לא השתנה מאז. הנה קטע לדוגמה: "מבקרים אותנו קשות על עצם ההתגוננות מפני מבקשי נפשנו והביקורת הזאת חילחלה גם למקומות שהיו אמורים להיות חסינים מפניה, וכתוצאה מכך החיילים אינם מורשים להתגונן מפני פורעים רצחניים. ולהבדיל, ימניים המתגוננים מפני אמירות מבזות או מסיתות - מוקעים כמסיתים בעצמם, עיין ערך ראש הממשלה אל מול משמיציו". משהו השתנה מאז? אבל פיזור הדעת הרעיוני הזה אינו חדש בתולדות עם ישראל, כבר המן השתמש בו כנימוק ליוזמתו המטורפת לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים.



לפני שהעלה את בקשתו לפני לאחשורוש הוא הקדים רקע (אסתר ג, ח): ...יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם. מעניין, המן הבחין בכך שלמרות הפיזור והפירוד ולמרות הנטייה של חלקם להתבוללות, עדיין מדובר בעם אחד, ביהודים. אבל כשמדייקים בנוסח המגילה עולה אפשרות שהמן התכוון להשמיד רק את אלה שהזדהו כיהודים, לא את המתבוללים. שכך כתוב שם: [ו] וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ--כִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי. מצד אחד את כל היהודים ומצד שני אֶת-עַם מָרְדֳּכָי, את ההולכים בדרכו של מרדכי.



מכאן עולה לכאורה שהגזרה לא חלה על יהודי שהיה מפגין התבדלות ממרדכי ומדרכו. אבל בפועל כולם הזדהו עם מרדכי וכולם נענו לקריאה שהוציא בהוראת אסתר: [טז] לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם... והרי היו בין היהודים אשר בשושן, עיר הבירה של האימפריה, לא מעטים שנסחפו באוירה המקומית כנ"ל, למרות זאת המשימה הזאת בוצעה בהצלחה, כולם נענו לקריאה: [יז] וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. מה הניע את אותם יהודים מתקדמים להזדהות כזאת מוחלטת עם היוזמה שעליה הכריז מרדכי? וכתוב בחסידות שההתגייסות המלאה הזאת היא שפעלה את נס ההצלה, מה מסתתר פה?

אש התמיד בלבו של יהודי

הרי רק מרדכי סירב להשתחוות להמן, יהודים אחרים, אולי ניסו להתחמק, לא להיתקל בו, אבל אם וכאשר נתקלו נהגו כמו כולם והשתחוו. והנה כולם, כולל המתבוללים, נענים למרדכי ומשנים כיוון. אולי פרשת השבוע תעזור לנו להבין את הבסיס הרוחני למהפך שעברו אותם יהודים. הפרשה פותחת בדיני קרבן עולה (ויקרא ו): [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. בקריאה שטחית וגם בפשט עבודת הקרבנות נראית כריבוי פרטים טכניים קשים להבנה. בטח לאנשים כמונו שאינם מתמצאים בפרטים של מבנה המקדש והמזבח. אבל האמת היא שהקרבנות מדברים על עבודת ה' של יהודי עם כל הפרטים שבזה.



המזבח רומז ללב של היהודי והאש על המזבח רומזת לחום לבו של היהודי בקשר שלו עם הקב"ה. הפסוק שציטטנו מתייחס לקרבן עוֹלָה אשר בשונה מקרבנות אחרים, הוא מיוחד בכך שכולו עולה באש אשר על המזבח. לכהנים ולמביא הקרבן אין שום חלק בבשר הקרבן, מה שיכול לרמוז לכך שהקשר הרמוז בקרבן הזה בין היהודי ובין ה', הוא חף מאינטרסים. והנה הניסוח בפסוק הוא: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, רמז לכך שחום הלב, הבעירה הפנימית של יהודי בשאיפתו לקשר עם הקב"ה מתקיימים גם כאשר הוא חווה מצבים שלא טוב לו, כגון בגלות הארוכה המשולה ללילה. גם במצבים האלה האש הפנימית בוערת בו והיא מלווה אותו עד שמאיר הבוקר.

אבל, אומרת לנו התורה, לפעמים נראה כאילו האש הזאת נעלמה מלבו של היהודי, הלילה הארוך של הגלות (כל אחד כפי שהוא חווה את אותו חושך) נראה כאילו העלים את הבעירה הפנימית של היהודי ולכן הוא נסחף למחוזות אחרים. הדבר הזה רמוז באות מ' שבמילה מוֹקְדָה, בספר תורה היא אות קטנה יותר, מ' זעירא. לרמוז שהבעירה קיימת למרות שאינה נראית מחמת זעירותה. וזה היה מצבם של חלק מהיהודים בימי מרדכי כמו גם בזמננו, הבעירה היהדותית הפנימית נסתרה לגמרי. אבל כשיצאה הקריאה אל היהודים לשוב ולהזדהות ככאלה, הבעירה הזאת התגברה פתאום וזה מה שהניע ברובד הרוחני את מהלך ההצלה מגזירת המן. וכמו בימים ההם גם בזמן הזה הקב"ה יעשה לנו נסים ונפלאות.