סלאח שבתי חי והוא בהיי-טק

האמת שממש מדגדג לי באצבעות "להתעלק" על מפלגת "העבודה", ולשמוח לאידה. הם ה"מפא"יניקים" הרי המציאו את השיטה. שיטה שהונצחה כל כך יפה בסרטו של קישון "סלאח שבתי". אני זוכר את סיפורי ותיקי תנועת החרות על שרגא נצר, ממוקדי הכח מאחורי הקלעים במפא"י של שנות ה- 60', שהיה מודיע להם בתום ההצבעה בבחירות להסתדרות ש"עכשיו הולכים לישון וסופרים את הקולות רק בבוקר" כדי שהקלפיות "יוכלו לחשוב עוד קצת" במהלך הלילה...

אולם הזיופים ההמוניים וטפסי ההתפקדות הפיקטיביים שנתגלו במפקד למפלגת העבודה מזכירים בהיקפם את המפקד הגדול של "הליכוד" שנערך ערב הבחירות האחרונות. תופעות דומות קרו במפקד של המפד"ל וגם במר"צ-יחד, ובשינוי נשמעו טענות על מניפולציות שונות שנעשו בקשר עם התפקדות חברים.

הטפסים המזויפים הם רק קצה קרחון. בצידם ישנה התפקדות נרחבת "לגיטימית" במונחים חוקיים אבל כזו שאינה מבוססת כלל על הזדהות פוליטית אלא על עשיית טובה לחבר, למעסיק או סתם לבעל השפעה שכדאי להיות נחמד איתו.

קשה מאוד למדוד את היקף התופעה הזו, אולם לדעתי חלק לא מבוטל מהמתפקדים מצטרפים למפלגות – בעיקר הגדולות – מהסיבות האלה ולא על-רקע של הזדהות רעיונית. התופעה, עליה הצביעו בצדק ראשי הליכוד, לפיה ביישובים מסויימים בשטחים התפקדו לליכוד הרבה יותר אנשים מאלה שהצביעו לו בבחירות, היא חמורה ביותר. אני זוכר שבבחירות "המהפך" של שנת 1977 התברר למפלגת העבודה כי בקלפיות לא מעטות המפלגה זכתה בהרבה פחות קולות ממספר חבריה הרשומים באותה קלפי. אז לא הופתעתי. מועסקים בשירות המדינה ובהסתדרות ראו עצמם מחויבים להחזיק בפנקסי חבר, ולפעמים אפילו לא שאלו אותם. העובדה שאחרי כל כך הרבה שנים, כשהשלטון התחלף כמה וכמה פעמים, התופעה הזו של התפקדות סרק עדיין קיימת, מעידה על כך שמשהו מאוד בסיסי רקוב בשיטה הפוליטית שלנו.

אני חייב להודות, שגם אני אישית, הייתי חלק מהשיטה. לפני כמה שנים סייעתי לידיד, פעיל מפלגת העבודה, בבחירות הפנימיות שהתקיימו שם. הוא ביקש ממני שאתפקד למפלגה כדי שאוכל לשבת בוועדות הקלפי וכד'. התפקדתי. חוקית לא היתה מניעה. לא הייתי חבר בשום מפלגה אחרת, אבל קשה לי לדמיין מצב בו אצביע בבחירות לכנסת למפלגת העבודה, אפילו תחת לחץ פיזי לא כל כך מתון... כשסיפרתי על כך, עם אדמומיות קלה על הפנים, לקרובי משפחה שעמדותיהם הפוליטיות נעות בין העבודה למר"צ, הם פרצו בצחוק רם. הסתבר שכמה שנים קודם לכן כל המשפחה השמאלנית בדיעותיה התפקדה כאיש אחד ל"ליכוד". ראש העיר שלהם, חבר טוב וגם (במקרה, רק במקרה...) המעסיק של ראש המשפחה, ביקש מהם בתור טובה אישית להתפקד כי הוא היה זקוק לבוחרים בסניף המפלגה.

הלא כבר חז"ל ידעו ששועל המחבל בכרמים איננו אשם. הוא שועל ולעולם יתנהג כמו שועל. אשם מי שהותיר את החור בגדר. החור הזה הוא שיטת הבחירות היחסית שבה הבוחר מצביע עבור מפלגה ולא עבור חברי הכנסת והמפלגה היא שעורכת את הרשימה.

כל הניסיונות שנערכו מאז תחילת שנות ה- 70' לשפר את הליך בחירת חברי הכנסת פשוט כשלו. תחילה סברו ש"ועדות המינויים" הן אבי אבות הטומאה. סך הכל מי שיבדוק את רשימות חברי הכנסת של שנות ה- 60' ימצא שם לא מעט שמות של אנשי רוח ואקדמיה מהשורה הראשונה. היום הם לא היו עוברים במרכזי המפלגות אפילו בעזרת שיריון. מאידך, בצדק הוציאו את הכח מידיה של קבוצה מצומצמת של "מאכערים" לטובת פורום רחב יותר של מרכזי המפלגות. אחר כך הרחיבו מאוד את מרכזי המפלגות. מרכז תנועת החרות שבשנות ה- 70' ותחילת שנות ה- 80' מנה 700-800 חברים הורחב עד לכדי 3000 חברים. ההנחה הבסיסית היא שככל שהפורום הבוחר רחב יותר הבחירה דמוקרטית וייצוגית יותר. זה לא עובד.

השלב הבא היה ה"פריימריז" והמפקדים ההמוניים. שוב הרחבה של בסיס הבוחרים עד כדי מאות אלפים. ראינו מה קרה בליכוד ומה קורה בימים אלה במפלגת העבודה. סלאח שבתי משתכלל כל הזמן. כשיש מספיק אינטרסים ומספיק כסף שמעורב בעניין, אפשר לרשום גם רבבות "חיילים" למפלגות הגדולות ולהשפיע על התוצאות. ועוד לא אמרנו מילה על הקשר בין הון לשלטון.

את ה"פלונטר" המשחית הזה, ה"קשר הגורדי" הזה, ניתן להתיר רק באיבחת חרב. שינוי טוטאלי של שיטת הבחירות. אין היום עוד שום הצדקה לשיטת הבחירות היחסית. הגיע הזמן שהציבור יבחר ישירות את נבחריו בבחירות איזוריות. כשהנבחר יהיה חייב את כיסאו לציבור הבחורים הכללי באיזורו ולא למרכז המפלגה או לבוסים הפוליטים שלה, הוא יפעל באמת לטובת מי שבחר בו, כפי שהיום הוא רואה עצמו אנוס לעיתים לשרת אינטרסים זרים כדי לשמור על כיסאו. גם המפלגות חפצות חיים ויעשו את הנדרש כדי לשלוח מועמדים שיזכו באמון הציבור באזורם. כי עדיף לשלוח לכנסת קרציה מאוסה וכפויית טובה, שמקסימה את בוחריה, מאשר למצוא במושב הזה נציג של המפלגה היריבה...

השועלים לעולם יהיו שועלים וסאלח שבתי לומד מהר את כללי המשחק המשתנים. תפקיד הציבור לדרוש וללחוץ לסתום את החור – ובמקרה זה, שינוי שיטת הבחירות.