תוכו וברו

עטיפה נכונה של ספר יכולה להצביע במקרים הנכונים על סוגתו, או גם על תת-סוגה שבה כתוב, או לפחות ללכוד את תשומת לבנו. וכאן אוסיף כי איני מכיר ספרים דרמטיים או טרגיים בתוך עטיפה ורודה, וספר מתח בדרך כלל יהיה עטוף בגרפיקה אפלה במידה כלשהי. והלא מן הידועות היא שהגוונים בפני עצמם משפיעים על מוחנו, וכי גוונים שונים משפיעים בצורה שונה ואלה מעוררים בנו תחושות מוגדרות למדי. וכאן אני חייב להודות, לצד העניין: הריבוי הגדול של כותרים אינו מקל על עבודת העיטוף החיצוני של ספרים, כושר ההמצאה נסחט ונדחק, ואולי טבעי שלפחות בחלק מן העבודות באה זילות ובא ביצוע שנעשה כלאחר יד.

והנה, בעודי מהרהר בכל אלה ומנסה לבטא את דבריי על הנייר, "נתקלתי" ברשימה של ד"ר נורית צדרבוים - אמנית ומשוררת, חוקרת רב-תחומית, אוצרת תערוכות חיות או וירטואליות, מרצה ובעלת סטודיו ליצירה ולמחקר - על הנושא. אני לוקח אפוא בכובד ראש הראוי ומביא לכאן את הרשימה המקוצרת, או את חלקה של הרשימה המלאה, שנכתבה על ידה לאחר שפנה אליה משורר מסוים וביקש כי ציור משלה יעטר את עטיפת ספר שיריו. כאשר ראה הספר אור ונפל לידיי, מיד תפסה את עיניי רוחו של הציור שתאמה להפליא לרוח הספר, ויצרה איזה שיח פנימי עם תוכנו. זה הביא אותי, מתוך הערכה, לציין עובדה זאת לאחר כבוד ברשימה שהעליתי באתר זה על אותו ספר שירים.

הנה הם הדברים, כפי שד"ר נורית צדרבוים רשמה אותם:

"הילכו שניים יחדיו בלתי עם נועדו" ( עמוס ג', 3). "בהצעה הראשונה שהגשתי לעבודת הדוקטור, ביקשתי לבדוק את הקשר בין ציורים שנבחרים לככב על כריכות ספרים, ובין תוכן הספר פנימה. התמקדתי במיוחד בספרות ושירה, ובציורים שנבחרו משל ציירים חשובים, אשר מצאו את מקומם בפנתיאון התרבות והאמנות. עניין אותי לבחון את התופעה התרבותית אשר נקראת 'טקסטים משוחחים' (אינטרטקסטואליות). תופעה זו, לדעת חוקרים, מתקיימת ממילא בין אם הקורא הפרשן יזהה ויחשוף את השיח ובין אם לא. זו תופעה תרבותית חובקת זמן, נושא ומדיום - טקסטים משוחחים ביניהם באופן על-זמני, רב-תרבותי, בין-תחומי רב-כיווני, ובלתי תלוי. יש חוקרים שאף מצביעים על תת מודע קולקטיבי המתקיים בין ובתוך טקסטים. בסופו של יום, עבודת המחקר שלי לא עסקה בשאלה זו, אך היא ממשיכה להעסיק אותי לעתים ביודעין ולרוב שלא ביודעין.

"ברשימה זו ברצוני להצביע על שני מישורים. המישור האחד, הקצר יותר שהוא גם בבחינת הפשט. זה הרגע אשר בו פונה אלי המשורר ושואל אם יש לי עבודה באמתחת ציוריי שיוכל להתאים לספרו החדש. התהליך הפשוט וההגיוני היה כשהמשורר קרא בפני כמה משיריו, לאחר מכן הניח את אצבעו על משפט אשר עתיד להיות שם הספר. סרקתי במוחי את עשרות ציוריי והציור הראשון שעלה בדעתי, מיד כששמעתי את שם הספר, היה אחד מתוך תערוכת היחיד 'כן, לא, שחור, לבן' ואשר צויר לפני כעשרים שנה. את שמו המקורי של ציור זה אציג בשלב מאוחר יותר.

"ברוח ציורית ורומנטית אפשר לומר שהציור חיכה במאגר התרבותי הרוחש ובוחש לרגע שבו הוא ייבחר כדי לתמוך בספר השירה, כמעט בבחינת 'לעת בלותו הייתה לו עדנה'. במילים אחרות, הציור חיכה לספר שהיה צריך להגיע (או שמא להפך). מתוך אותה בחירה ספונטנית אשר רק ציפתה לאצבע המורה והבוחרת, מצאנו יחד שהציור מתכתב היטב עם שם הספר. נראה שהסבר או הרחבה יהא כאן מיותר משום שהדיאלוג בין החזותי למילולי, שם, מדבר את עצמו.

"המישור האחר נוגע באותה שאלה עתיקה ומטרידה, אותה אבקש לשאול הפעם ביתר הדגש. האם יש קשר עמוק ורחב יותר בין תוכן הדברים בגופו של הספר, ובין הציור שמתנוסס בפתחו? האם אכן מתקיים כאן שיח בין הכתובים (ולצורך העניין אני מגדירה את הציור כ'טקסט חזותי')? האם הציור הנבחר הוא יותר מאשר דיאלוג עם שם הספר? האם הוא מכיל, או מוביל, אל כמה מן התכנים אשר בתוכו? במילים אחרות אומר, הריני מתבססת על הנחת יסוד האומרת שהתופעה קיימת, אני מניחה זאת כהשערה לגבי ספר זה ויוצאת "אל השדה" במטרה לאמת או להפריך הנחה זאת, מסע מרתק בפני עצמו.

"באשר לשאלתי בראשית דבריי כאן. האם הציור שנבחר לשמש מעין מבואה למילות השיר שבספר אכן נושא עמו משהו מתוך הדברים הנאמרים שם? האם יש בכוחו להרחיב את המשמעות הנגזרת מהמילים הכתובות? האם מתקיים כאן סוג של שיח בין פנים וחוץ? ובין מה שנראה ובין מה שניתן להבין מתוך הנראה והנאמר והחיבור ביניהם?

"זאת גישה פרשנית המתבססת על תפיסת עולם האומרת, כפי שציינתי בראש דבריי, שטקסטים בעולם ובתרבות משוחחים ביניהם סוג של שיח שממען את עצמו אל הפרשן אשר מסוגל לראות את הדברים וליצור את הקשרם. אומברטו אקו מתאר זאת כסוג של חיזור אשר בו הטקסט מחזר אחר הפרשן היצירתי.

"במאמר קצר זה, הבאתי מקצת ומעט מהדברים כדי להדגים את ההיתכנות של קריאה פרשנית, ובעיקר מתוך הסקרנות החקרנית שלי אשר ביקשה לבדוק, בדיעבד, את התופעה של 'טקסטים משוחחים' אשר עליהם אמרתי לא אחת שהם גם מסוככים".

לבושו של אדם יכול להצביע על אופיו, על רמת תשומת הלב שהוא מעורר, אף את העוררות שהוא יוצר באחר שרואה אותו. האם לא טבעי הוא שגבר הרואה אישה יתרשם לטובה מיופייה, מן האסתטיות שלה, מריחה הטוב, אפילו משמה אם הוא נעים ומצלצל? ולהפך? או האם האישה, לא טבעי לה להתרשם לטובה מגבר נאה, אפילו מטופח ולבוש היטב, אולי גם מבושם? ולהפך? האם רק על בני אדם חלים כללים אלה? הלא גם על חיות? הלא גם על צומח? הלא גם על דומם? הלא גם על סוגים של אוכל? - נראה לי בוודאות שכן. וזאת עוד לפני שהכרנו מקרוב את תוכנם של הדברים. כנראה שעל כל גוף, בכל מצב צבירה, עושה ההתרשמות הטובה הראשונית את שלה.

ובנפרד מזאת ועם כל זאת, איני בא לדבר על העטיפה האחורית של ספרים, אותה אני מבדיל מן העטיפה הקדמית. העטיפה האחורית, דהיינו מה שכתוב בה, בא להשפיע ולכבוש את הלב במילים מחושבות ומכוונות, ולא תמיד בַּרן של אלו במדויק כתוכן. על כך אפשר לדבר בנפרד, גם כבר דיברו. העטיפה הקדמית לעומת זאת, אם נעשתה בשום לב, נתונה להתרשמותו הכמעט בלעדית והכמעט מידית של מי שאוחז את הספר בידו. וככל הנראה במידה לא מועטה.