בְּצַלְמוֹ נִבְרָא הָאָדָם
אַחֲרֵי מוֹת אָדָם כְּשֶׁפֶּרֶק חַיָּיו תַּם
יִלָּקַח בְּצַעַר וּבְיָגוֹן מְהָכָה לְהָתָם מפה לשם
לֹא כֵן מִי שֶׁדָּמוֹ נִשְׁפַּך בְּלֹא אָשָׁם
וּבְשַׁחֵת צֶלֶם אֱלֹהִים אָדָם בָּשָׂר וְדַם
כִּי עַל כֵּן נִקְבַּע חוֹק עוֹלָם
שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט/ו)
הָחֹק הוּפַר וְהמוֹחֶה מִסְתַבֵּךְ
כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַט דָּמִים (יחזקאל ז/כב)
וְשׁוֹפְכִים בְּקִרְבָהּ דַּם צַדִּיקִים (איכה ד/יג)

נִתְמַה,עַד מָתָי רְשָׁעִים יַעֲלוֹזוּ
שׁוֹפְכֵי דַּם נָקִי חָפְשִׁי יִתְהַלָּכוּ
וְיָדָם שֶׁל שׁוֹפְטֵי הַצֶּדֶק תִּקְצַר
גַּם לִחְיוֹת בְּבִטְחָה מִמֶּנּוּ נִבְצַר

יִזְבְּחוּ הֶם לַשְּעִירִים זְבָחִים
וְאֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה שׁוֹכְחִים
הָאוֹסְרוֹת עַל אָדָם לְאֱכוֹל דָּם
כִּי הַדָּם נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר וְאָדָם
רוצחים בשם אללא והאיסלאם

מָלְאָה הארץ "חמס" תרתי מַשְׁמַע, הם צמאי דם השותים בצמא דם אדם, שממנו האיסלאם גַּמע לֹא רָוָה ולא שָׂבַע. אף על-פי שֶׁשַּמְעוּ רשעים דברי אלוהים מפי הנביאים, הם שמו את אָזְנֵיהֶם אטומות לדברי חכמים. והפרשה בדבר ה' אל משה "אחרי מות", להזכיר לנו את הֵמַּוֶת באות להזכיר לנו כי הרצח חוצה ארצות. נסיים בכך דברי הפתיחה ודברנו יסוב אל חג האביב הוא חג החרות על לוח לב כל בן עם ישראל חרות. נשוב אל דברי ימי ישראל, החל מתזריע שעניינה הבאת בני אדם לעולם, ואל הטומאה והטהרה רוח אף נפש האדם. שם הוזהרנו לבל נטבול בשרץ וברע לדעת להשמר מפני נגוע מצורע, כי פגיעתו קשה והיא גורמת להתשה. הוזהרנו לבל נלך אחרי חורשי מזימות והולכי רכיל, שלדאבוננו בקרבנו הפך לדבר רגיל. זה גם לא פסח על הָאֻמּוֹת, שמתכנסים בימי פסחה כדי לגנות את האמה מוכת הטרור ולתת לאבות הטרור דרור כל עוד הוא מכה בישראל, האמות אותו יוסיפו לשבח ולהלל יען כי יודעים כי ישראל את הטרור תכה כרגיל שוק על ירך ולגבור בעוד האמות המגנות כשלו, ואת מומם כמומנו שמוהו ותלו. כי האומות המתחסדות לא מצאו פסול. כל עוד עמם בקורבנות לא כלול. וחמת האמות בערה כי נחלצנו בכוחנו מן הצרה ויכולנו לבדנו לעמוד בפני אויבינו. עשינו זאת בכח אמונתנו, והנה אנו רואים כי אלוהינו עם כהניו החמיר, יען כי כהן אש אלוהים בְּאֵש זרה המיר. ואנו מבכים מות בני אהרן, כי רפתה אמונתם ולא בזדון, אף על-פי כן נענשו ושלמו בדמם, בידענו כי גם האומות יבוא יומם זה יהיה יום אלקיאמה (יום תחית המתים) באיסלאם, למרות שנטען כי רוצחים אלה באיסלאם הם חריג, כי גם האיסלאם רֶצַח אדם איננו מצדיק, יהא זה סוני עלוי, שיעי או יזידי, כפי הנראה ההצהרה לא כוללת יהודי. ויאמרו הם כי לא תרצח נמצא בברית החדשה והקוראן, הלא הם תעתיק מהתורה אשר "לא תרצח" היא מורה כל שצריך על האמות ללמוד הכלל איש איש באמונתו יחיה וישרוד כי מקום וארצות לָאֻמּוֹת הקצה האל וארץ זעירה עם בית הבחירה הקצה לישראל. מוטב שהעולם ומבקשי רעתנו את פניו יְחַלּוּ, כי אלה שכפרו בו הם נעלמו וְכָלוּ.

עצה נבונה ורמז דק

כבר קראנו את אסון מות שני בני אהרן בפרשת "שמיני" שם סופר דבר מותם ושם נאמר: ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. וימותו לפני ה' (שם י/א,ב) מה מצא הכתוב לשוב ולהזכיר לנו שוב את מות שני בני אהרן בפרשת השבוע "אחרי מות"? התשובה לשאלה זו נתנו לנו חכמינו ז"ל במדרש, כי על דרך הפשט קשה להסביר מדת הָעֹנֶשׁ הכבד שהעניש ה' את בני אהרן בבואם להקריב לו קורבן. מה תלמוד לומר (כלומר מה בא כתוב זה ללמדנו), אומר רש"י ומביא דברי רבן גמליאל דיבנה הוא רבי אֶלְעָזָר בן עזריה (אחד מחכמי המשנה) מוֹשְלוֹ מָשָׁל לחולה שניכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בְּטַּחַב (במקום שיש בו רטיבות). בא אחר (רופא אחר) ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בְּטַּחַב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר: אחרי מות שני בני אהרן שמתו כפי שמתו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא... ולא ימות (טז/ב) כפי שמתו שני בניו והרי מַוֶת זה ירתיע את הכהנים האחרים מלהכנס למשכן או למקדש להקריב קורבנות ה', רמז נוסף למיתת שני בני אהרן אנו מוצאים בהמשך פרשת שמיני שם נאמר: ביין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בְּבֹאֲכֶם אל אהל מועד ולא תמותו. (שם י/ט) רמז כי בני אהרון נכנסו למלא תפקידים שתויים.

האבסורד שבעלילת הדם

אנו יוצאים היום מחג הפסח שבו אוכלים מצה שבצקה לא הספיק להחמיץ זכר ללחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. והנה באה הנצרות ובעקבותיה האיסלאם ומאשימים את עם ישראל בלישת המצות בדם אדם או בדם ילד נוצרי. עלילה זו ידועה בתולדות ישראל כשם "עלילת דם" עלילה שכל בר דעת לא יָכִילֶנָּה. אף על-פי כן הנצרות רדפה את ישראל על כך. ובעקבותיה הֶחֱרָה האיסלאם בעלילת דמשק. לכן באה פרשת אחרי מות בסמוך לחג המצות חג הפסח ומצוה: ואיש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני בנפש הָאֹכֶלֶת את הדם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מקרב עֶמָּהּ: (יז/י) ואנו תמהים: הלוא הנצרות קבלה את הברית הישנה שהיא "תורת ישראל" וערכו תלמידיו של ישוע (ישו) "ברית חדשה" כשלוש מאות שנה אחרי מותו. הברית החדשה נועדה לבטל חלק נכר מן המצוות ובעיקר את לא תעשה לך פסל וכל תמונה... ואותו דבר עשה האיסלאם קבל את התורה וכתב לו "מקרא" דהיינו "קֻרְאָן" ומתכחש למקור. שנאתם של אלה לישראל מעוותת את החובה המוטלת על בני ישראל להוציא את הדם מן הבשר כדי להכשירו לאכילה. והשאלה היא הרי מִצְוָה זו ידועה לנצרות ולאיסלאם, איך היא מתישבת עם לישת בצק המצות בדם נוצרי או מוסלמי? על יסוד עלילות דם אלה פועל האו"ם בהחלטותיו, שהן לא פחות מ"עלילות דם". האומות האלה אינן מתקשות לשים שקר לאמת וְעַוֶל לצדק, כאותה עלילת דם המעוותת את האמת בלי בושה. לצערנו אנו רואים לעתים שגם בני עמנו מצטרפים לְעַוְלָה כמתחסדים, בדומה לאותה תולעת שבתוך התפוח המכרסמת שם ומבחוץ נראה התפוח שלם ונאה.

המין וגרורותיו הרעות צף ועולה בזמן הזה

התגברות האדם על יצרו נמצאת בראש מעינה של התורה אומנם היא מגולמת באיסור גִּלּוּי עֲרָיוֹת כלומר "איסור גילוי ערות אשה" ולא רק בין קרובים שארי בשר. משמעות איסור זה נוגעת בדבר איסור קיום יחסי מין בין גבר לאשה, אלא אם הדבר נעשה מרצון חופשי וכדין. מכאן באה ההחמרה בנושאי נישואין וגירושין שמכבידים על הציבור. רבני חלב (ארם צובא אר"ץ) היו מבקשים לעלות לתורה במנחה של יום הכיפורים בפרשה הדנה בגילוי עריות ללמדך עד כמה דבר זה חשוב. כאן מדובר בצורך שהגבר יתגבר על יצרו אפילו במגע עם אשת חֶקוֹ. לא כל שכן כשמדובר באינוס והטרדה גבר לאשה זרה לו. האיסור בענייני מין היא מן האיסורים הקדומים ביותר אחת ממצוות בני נח. האסור חל על מגע עם אישה בניגוד לרצונה וגם על אשת איש וקטינות וחסרות ישע.

עַל כֹּל אֶלֶּה נִכְתְּבּוּ הַשּׁוּרוֹת הַחֲרוּזוֹת לְהָאִיר וּלְהַזְהִיר לְמַעַן נְכַבֵּד וְנוֹקִיר
וְלָשִׂים דְּבָרִים אֶלֶּה כֶּנֶר הַתָּמִיד עַל הַקִּיר

הַמּוּסָר וְהַטֹּהַר הֵם נֶכֶס בְּהֶשֵּׂג-יַד הֶמָּה נֶכֶס צֹאן בַּרְזֶל בִּידֵי הָאָדָם לָעַד
וְגָם הַהֶבְדֶל בֵּין הַמִּינִים בּוֹלֵט וְחַד רְצוֹן הָאִשָׁה הוּא שִׁרְיוֹנָה לְבַל תֶחֱרַד
יָדוֹע תֵּדַע שֶׁזֶּה חוֹק חָקוּק וְחָרוּת כִּי מִין בְּרָצוֹן כֶּאֹנֶס דָמֵי מִבַּעַל מָרוּּת
לֹא בִּכְדִּי נֶאֱמַר בַּדִּבְּרוֹת לֹא תַּחְמֹד וְהִסְתַּפֵּק בְּאֶשֶת חֶקְךָ וּבָהּ אַל תִּבְגּוֹד

הַדְּבָרִים מֻגָּשִים כְּשֻלְחָן עָרוּך הִשָּמֵור לְךָ מִיִּצְרְךָ וֶהֱוֶה דָּרוּךְ
כִּי לִרְצוֹן הָאָדָם יֵשׁ עַרַךְ וְאַל תִּכְרַע לִתְאָוֹתֶיךָ בֶּרֶךְ
שַׁנֵּן תּוֹרָה זוֹ שַׁנֵּן וְחֲזוֹר כְּעַל בָּבַת עַיִן עָלֶיהָ שְׁמוֹר
זְכוֹר גָּם בְּנוֹת בֵּיתְךָ אָז תִּרְחַק מִבְּנוֹת רֶעֶיךָ
לְמַעַן יִיטַב לְךָ לְבֶיתְךָ וּלְעַמְּךָ