לא לשלום ולא למלחמה

וזו, בעצם, גם הסיבה מדוע ישראל אינה ממהרת להיענות ללחצים האמריקניים המאסיביים, שלא להזכיר את הלחצים הערביים, להגיע להסכם מהיר עם הפלשתינים להקמתן של שתי מדינות ביניהם. ירידה מהתנחלויות, נסיגה משטחים הגובלים בגדה, ומעל לכל שאלת חלוקתה של ירושלים וההימנעות מבנייה בה - הן לצנינים בעיניה של ישראל.

במצב הנוכחי נראה שישראל תעשה כל שלאל-ידה כדי להשתהות ולתמרן עד קצה גבול היכולת את המגעים עם יריביה, הנכפים עליה בעל-כורחה. בתנאים הנראים לעין, הסכמים עם הסורים והפלשתינים רק יתפרשו ככאב-ראש כרוני לישראל, ששום גלולה נגדו לא תצליח להרפות ממנו.

בשורה התחתונה צריך כמובן להודות שפניה של ישראל לשלום, אילו באמת הייתה ניתנת לה ערובה שהוא אכן יקוים לאורך זמן. כל זמן שערובה כזו אינה קיימת - תמשיך ישראל להלך על חבל דק, של לא-שלום-לא-מלחמה, אלא רגיעה בלבד, גם אם הדבר כרוך בעימותים לא נעימים עם ידידינו המעטים, ובכללם כמובן ארצות-הברית; כי במצב הנוכחי, הסטטוס-קוו הקיים נראה טוב הרבה יותר מכל מצב אחר. הדעת נותנת שכבר מזמן משוכנעים בכך ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, שכימיה מושלמת שוררת ביניהם, ושרק אינם מוכנים להודות כי אכן אלה הם פני הדברים.

עם יד על הלב, ישראל פוחדת פחד-מוות מהסכם-שלום עם סוריה. אין ספק שאילו נחתם, הוא היה כרוך בוויתורים מפליגים מדי מצידה, של נסיגה מוחלטת מהגולן ושל ישיבה על שפת הכינרת - ויתורים שנראה כי הם למעלה מכוחותיה.

העבר, שבו צלפו הסורים, חופשי-חופשי, לעבר ישובינו, נראה עדיין טראומתי מדי, וספק גדול אם תוצאותיו של משאל-עם, לו נערך, היו כאלה שמצדדות בנסיגה שכזו; בכל מקרה, רמת הגולן עדיין נתפסת אצל הרוב הגדול של הישראלים כבלם בטוח מפני תקיפה. אחרי ככלות הכל, שום ערובה מפני תקיפה סורית עתידית, גם במקרה של הסכם-שלום עימה, איננה מובטחת.