|
מיכל דליות, סופר-נאני [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
מזל שהמאה ה-19 נאלצה להסתפק בפרויד. אם סוּפר-נאני שלנו הייתה קיימת אז ומבצעת ביקורי בית אצל הבורגנות האירופית - ייתכן שהיא הייתה ממיטה יחסים תקינים בין סופרים-בפוטנציה לבין הוריהם, וכך, מתוך הוויה משפחתית טבולה באושר, לא היו נולדות לעולם שכיות פרוזה כמו 'בית בודנברוק', סאגה המתארת את שקיעתה של משפחה (הנחשבת בבוּאת משפחתו האמיתית של תומאס מאן).
מצד שני, המאה ה-19 הייתה יכולה להפיק מסופר-נאני תועלת מרובה: המשפחה האוסטרו-הונגרית הייתה זוכה לתרפיה זריזה ויעילה, מבלי לחשוש שכביסתה המלוכלכת תשודר ברבים (שהרי החפץ הכי דומה לטלוויזיה באותה תקופה היה האקווריום שבו גודלו עלוקות למטרות 'ריפוי').
ואולם, ישראל של היום זקוקה לטכנאית המשפחות סופר-נאני הרבה יותר מהבורגנות האירופית העתיקה, שכפתה את ילדיה בכתונת של נוקשות ולא הניחה להם לפרוק עול (אלא אם כן חפצו הילדים לבלות לילה או שניים בארון המטאטאים שמתחת למדרגות). בישראל של היום, שבה ילדים הם לעתים המהרג'ות של הוריהם, תרפיסטית המציעה נורמליזציית-בזק אמורה להיות מצרך מבוקש.
והנה, עם כל כישורי ה'ברגישות ובנחישות' של מיכל (נאני) דליות, לא כל משפחה בארצנו הנאנקת תחת ברדק ממהרת להזמין הביתה את השרברבית הפותחת סתימות בחינוך. קשה שלא לשים לב שרוב המזעיקים את מרי פופינס של ערוץ 2 - הם ממוצא מזרחי. נראה כי אשכנזי יעדיף לגדל בוואזה שהורישה לו סבתו עקרבים, מאשר להכניס לביתו צלם, עוזר צלם, תאורן, מקליט ובמאי, ועוד את הגברת עצמה. אני מזדהה עם הגישה. אִם ילדיי (ההיפותטיים) היו מאיימים לגרוף אותי מדעתי, הייתי מעדיפה לשלוח אותם ל'ווסט פוינט' מאשר לחשוף בפרהסיה את הדינמיקה העכורה. המשורר אברהם בן-יצחק כתב שורה יפהפייה: "ועולם מצערו מתרונן". לא הייתי מעוניינת שהעולם יתרונן מצער גידול ילדיי.
במוצ"ש האחרונה, סופר-נאני נקלעה לאתגר קשה במיוחד - ארבעה ילדים שמאז מות אביהם בתאונת דרכים מתייחסים לאמם באלימות ובחוצפה. נאני לא נבהלה, הפשילה את שרווליה האדלריסטיים, וחיברה לחשמל את המכבש החינוכי של "האיפוק האסרטיבי". התוצאות מרשימות. דומה כי דליות מכופפת את קרני העתיד של המשפחה.
נהוג לראות בתוכנית בידור נצלני, אך אני דווקא מתפעלת מהבליץ התרפויטי של דליות, הנפתח תמיד בתליית בריסטול שמנסח את "כללי הבית" החדשים (לנהוג בכבוד זה בזה, חלוקת מטלות וכו'), ומסתיים תמיד בטקס אכילת פיצה בצוותא. ייתכן כי הגבינה הצהובה אמורה לסמל את תהליך הפסטור שעברה המשפחה, כלומר היטהרותה מחיידקי עוינות, איבה וחוסר אמון. רק חבל שטכניקת 'המשפחה המפוסטרת' אינה מיושמת גם על משפחת העמים. אם סופר-נאני הייתה מסוגלת לעשות למזרח התיכון את מה שהיא עושה למשפחות בארץ, הפרת והחידקל היו מכַתתים לכבודה את מימיהם ליין.