מגישת השבט

בין משחק לבימוי כמעט שלא נותר לה זמן לחיים פרטיים. אבל החברים לחצו והיא הסכימה לפגוש את לייזי שפירא, יוצר 'סרוגים' ורווק ביצה ותיק. "לפני שהכרתי את לייזי צפיתי בסרוגים והתרגשתי בכל פרק. מצאתי את עצמי מזדהה עם הדמויות. כשחבר משותף ביקש להכיר לי אותו, סרוגים היוותה מכשול כי חששתי שלייזי הוא ברנז'אי תל אביבי וזה משהו שמאוד רחוק ממני. בסוף נפגשנו והבנתי עד כמה זה רחוק גם ממנו. פגשתי אדם צנוע ונטול כל פוזה". בחתונה שלהם רקדו אמיר, יפעת והודיה. "אחרי שתי עונות בביצה, הם זכו לראות סוף סוף חתונה יהודית כשרה".

ש. אז יש סיכוי שנראה אותך על המסך בעונה השלישית של סרוגים?

"את השאלה המעצבנת הזו כולם שואלים אותי. לא נראה לי שזה יקרה, אבל אנחנו בהחלט מחפשים לעבוד, לצד הזוגיות, גם על שיתוף פעולה מקצועי בינינו".

רונית אברהמוף-שפירא, 32, נולדה בירושלים וגדלה בשכונת רמות בבית דתי-לאומי. אחות לשבעה אחים נוספים. היא הייתה ילדה מצחיקה עם דמיון עשיר, ובאין שפע צעצועים העסיקה את עצמה בעזרת הדמיון. "לא היה לי סוני פלייסטיישן אז אהבתי לרקוח בשמים מכל מיני עצים שמצאתי, לעשות הצגות עם עצמי ולחקות אנשים, בעיקר את הדודות שלי".

היא בלטה בשיעורי הדרמה, והשתתפה בכל הצגה בבית הספר בתפקיד מרכזי, אבל אחרי השירות הלאומי קיבלה תפקיד בלתי דרמתי בעליל - טלרית בבנק. עם השנים התקדמה והייתה למנהלת שירות לקוחות. גם בעבודה האפרורית הזאת הצליחה למצוא את הנקודות היותר מעניינות. "אהבתי את המפגש עם האנשים. היו לי לקוחות קבועים, ואיכשהו העמדה שלי אף פעם לא הייתה רגילה. השיחות עם הלקוחות היו מצחיקות, היחס היה הרבה יותר אישי משני הכיוונים. בבוקר היה לקוח שהביא לי קפה ועוגה, אחר הביא פוקצ'ה לצהריים, ואחרת קנתה לי דיסק. בסך-הכול זו הייתה תקופה נעימה".

סביר להניח שאבהרמוף-שפירא הייתה היום בתפקיד סגנית מנהלת בנק, אילולא בגיל 23 חלתה במחלת הנשיקה. האבחנה לא הייתה מהירה, היא סבלה מחולשה ומתופעות שונות, אבל הרופאים לא ידעו להצביע ממה היא סובלת ולא מצאו את הנגיף. "חשבתי שאני עומדת למות. הייתי במצב רע, מאושפזת. כשגילו שזו רק מחלת הנשיקה החלטתי ליהנות מהחיים כמו שצריך. קניתי אוטו ונרשמתי ללימודי קולנוע במכללת הדסה".

אלא שגם לימודי קולנוע לא היו הגשמת חלום אמיתית. "רציתי נורא ללמוד משחק, אבל לא הרשיתי לעצמי. כל הזמן פחדתי ממה ההורים והסביבה יגידו. לימודי הקולנוע היו פשרה. גם כי זה קרוב לתחום וגם כי בתוך הלימודים היה קורס לבימוי שחקנים".

אחרי תקופה בלימודים, פרשה "כי לא התחברתי לפן הטכני של הדברים", חזרה לבנק והצטרפה לקבוצת חובבי משחק של נורית קציר במרכז לאמניות. "הבמאי דחק בי ללכת וללמוד משחק באופן מסודר, אבל אני סירבתי ואמרתי שאין בזה פרנסה ושבתור דתייה יהיו לי מעט הצעות עבודה".

בכל זאת השאיפה לשחק לא הרפתה. בוקר אחד החליטה שזהו זה. פנתה אל הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בתלפיות, שילמה את דמי הרישום ויצאה לדרך. "תוך שבוע מצאתי את עצמי בכיתה עם עוד 16 אנשים אחרים. עזבתי את הקריירה, את המשכורת הקבועה ואת התנאים הסוציאליים והלכתי אל הלא נודע"

ש. איך הגיבו ההורים?

"הם היו בשוק. רק חיכו שאעזוב. גם לקראת סוף שנה ג' אבא שלי המשיך לשאול אותי מתי את עוזבת. אחרי הכול, הוא חלם שאלמד רפואה".

ש. מדובר בלימודים מאוד אינטנסיביים.

"שלוש שנים הסטודיו הוא החיים, וגם החיים החברתיים שלך הם הסטודיו. אם יש מערכות זוגיות הן מתרחשות בתוך הסטודיו".

ש. איך הסתדרת בתור בחורה דתייה בתוך האינטנסיביות הזאת?

"כל עוד הגבולות שלך ברורים ואת יודעת את המקום שלך, אז אין בעיה. את לא חייבת להיות דתייה כדי לשים גבולות ולא להתערבב עם כולם. זה אולי מוזר, אבל דווקא בסטודיו מצאתי את אלוהים. כשחקרתי דמויות וקראתי חומרים של אמנים ודברים מהמקורות, דווקא שם האמונה התחילה לצמוח בי באמת. שם התחלתי לא לקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה, אלא לעשות זאת באהבה גדולה".

ש. למה בחרת ללמוד במסגרת לא דתית?

"נכון שיש היום מסגרות ללימוד משחק גם במגזר הדתי, אבל רציתי מסגרת מקצועית ואינטנסיבית. ניסן נתיב זה טוטאלי. לא קורס קצר 'בכאילו'. זה הכי קיצון שיש".

כשסיימה את הלימודים, חברה אל קבוצת שחקנים דתיים שהעלו את ההצגה "לשם ייחוד". "העבודה הראשונה שלי כשחקנית על הבמה מחוץ לסטודיו הייתה בהצגה שסיפורה לקוח מן הגמרא וששחקניה דתיים. בהצגה התמודדתי דרך המדרש עם חיי ועם הקונפליקט הדתי שלי".

ש. יש לך קווים אדומים במשחק?

"אין מצב לחילול שבת, למרות שבסטודיו אנשים עשו חזרות בשבת באופן קבוע. אני גם לא הולכת לאודישנים שכולם הולכים אליהם, כי אני לא אגלם כל תפקיד. המבחר שיש לי הוא מאוד מצומצם. בכלל אפשר לומר שאני קצת עצלנית. אני לא הולכת לאודישנים, למרות שאני כן רוצה לעשות טלוויזיה וקולנוע. אני מחכה שהתפקידים יפלו לי מהשמיים. החברים השחקנים שלי שגרים בתל אביב, הולכים כל הזמן לאודישנים, אבל לי קשה עם העולם הזה. זה עולם צבוע, מלוקק וחנפני. משחק מלוכלך ועם הרבה כאב".

את הנשמה בעולם המשחק האכזרי, מוצאת אברהמוף-שפירא בעבודה עם ילדים ועם בוגרים הסובלים מלקויות שונות. "התחלתי לעבוד עם ילדים רגילים, אבל מהר מאוד הגעתי לחינוך המיוחד, שזה הרבה יותר מרכזי ומשמעותי ממה שעשיתי קודם עם ילדים רגילים". היא עובדת דרך דרמה עם ילדים ממשפחות קשות, ילדים עם בעיות רגשיות או אישיותיות, נוער במצוקה ונוער עבריין. "בהתחלה הנערים העבריינים הבהילו אותי קצת. פגשתי בהתחלה חבורת צעירים כועסים וסקפטים שלא הבינו מה אני רוצה מחייהם. לאט לאט הם למדו לבטוח בי וביכולות שלהם ועמדו על הבמה חשופים ומשוחררים. אין לי כלים לפסיכודרמה, אבל העבודה דרך דרמה בכל גיל מביאה לתהליך טיפולי מסוים אצל אותם אנשים. זה בדומה לתהליך שאני עברתי בצורה הרבה יותר אינטנסיבית ועמוקה בסטודיו למשחק, תהליך של עבודה על דמות ודרכה גילוי עצמי והתמודדות עם הגילויים".

לפני מספר חודשים הועלה מחזה שכתבה וביימה, "חלב הלביאה" (על-פי סיפורו של ביאליק), בתיאטרון אקים ירושלים. ההצגה הועלתה על-ידי עשרה שחקנים בעלי צרכים מיוחדים וארבעה שחקנים מתנדבים. העבודה על ההצגה ארכה שנתיים, במהלכן נפגשה רונית עם קבוצת השחקנים מדי שבוע. "עבורי זה היה פרויקט חיים, הגעתי לשם כדי לעשות חסד, אבל בסופו של דבר החסד נעשה לשני הכיוונים. קיבלתי אמונה גדולה בעצמי, גיליתי תכונות שלא זיהיתי קודם. פיתחתי חמלה, וגילתי שלכולנו יש צרכים מיוחדים. מהמפגש הראשון יצאתי בוכה. לא ידעתי איך אצליח לעבוד איתם וריחמתי עליהם. בשיעור השני כבר הבנתי שהם לא מסכנים ומי שרואה אותם ככה הוא מסכן בעצמו. יש להם חיים מלאים, הם יודעים לתת ויודעים לקבל. השנתיים הללו שינו אותי מאוד".