אתם יודעים מה אחד הדברים ההופכים את העיתונות למקצוע כה מעניין? - שתמיד יש משהו חדש. אומנם שלמה המלך טען ש"יש דבר שיאמר: רְאה, זה חדש הוא; כבר היה לעולמים" ו"אין חדש תחת השמש", אך דומה שאם היה חי במציאות הישראלית - היה משנה את דעתו. ומן הכלל אל הפרט: גם מי שחשב שכבר ראה הכל בעולמן של המשטרה והפרקליטות - מגלה בתיק ליברמן עולמות חדשים.
11 שנים נחקרו החשדות השונים נגד ליברמן. התיק הגדול נגדו נסגר אחרי למעלה משש שנות חקירה. מה שנותר מכל העסק הוא חשדות וריח לא טוב במישור הציבורי, וכתב אישום איזוטרי במישור הפלילי. לדעת הפרקליטות, ליברמן היה חייב למנוע את מינויו של זאב בן-אריה לשגריר בלטביה אחרי שהלה נכשל בצורה חמורה בעת היותו השגריר בבלארוס, בכך שגילה לליברמן פרטים על החקירה נגדו.
נניח בצד את הגיחוך שבטענות הללו, ונאמר רק שני דברים. האחד: גם לפי כתב האישום, בן-אריה מסר לליברמן את הפרטים - בקשה לחיקור דין בנוגע לחברה מסוימת - שמונה חודשים אחרי שהגיעו לידיו. השני: אם אי-מניעת מינוי בלתי ראוי היא עבירה פלילית, אולי צריך לשלוח לכלא גם כמה פרקליטים בכירים המחפים על רשלנות של חבריהם, ושמא אפילו שופטים עליונים החברים בוועדה למינוי שופטים.
זה, כאמור, בסוגריים בלבד וכעת נחזור לליבת הטיעון. כתב האישום נגד ליברמן עוסק במרכזו בשלושה אירועים קצרים, ממוקדים ונקודתיים: פנייתו של בן-אריה לליברמן, אישור מינויו בוועדות של משרד החוץ ואישור מינויו בממשלה. אירועים שלרובם היו עדים רבים והם תועדו במסמכים רשמיים. העובדות אינן שנויות במחלוקת אלא רק פרשנותן המשפטית. אם יש חקירה שצריך וניתן לסיים תוך שבוע - זהו המקרה.
לכאורה, זה מה שקרה. החקירה מוצתה, כתב האישום נשלח ליו"ר הכנסת וליברמן התפטר. אלא שמאז - החקירה נפתחת שוב. פתאום גילו השוטרים והפרקליטים, שהם שכחו (או שמא "שכחו") לחקור את חברי ועדות המינויים. פתאום גילו השוטרים והפרקליטים, שהם לא שמו לב (או שמא "לא שמו לב") לכך שיו"ר ועדת המינויים,
דני איילון, לא העיד. פתאום הבינו (או שמא "הבינו") השוטרים והפרקליטים שהתיק לא סגור בכל הפינות.
אם כך,
זו תמונת המצב: שר החוץ והמועמד מספר שתיים במפלגה העומדת לנצח בבחירות נאלץ להתפטר מתפקידו חודש לפני הבחירות - בשל כתב אישום שאולי אינו סופי ואולי אינו בטוח ואולי אינו מדויק. במילים אחרות: המשטרה, הפרקליטות, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה ביצעו סיכול ממוקד בשר בכיר, אחרי ש-11 שנות חקירה לא גיבשו כתב אישום של ממש נגדו. האם הם עשו זאת בשוגג או במזיד, ברשלנות או במתכוון? נענה על השאלה הזאת בשאלה נוספת: איזו מבין האפשרויות גרועה יותר?
בית המשפט העליון מעיר למדינה שוב ושוב, כמעט מדי שבוע, על מחדלי חקירה. לאחרונה עבר השופט
אליקים רובינשטיין לטון כמעט נואש,
כאשר שאל מתי סוף-סוף לא יהיה צורך בהערות הללו ומתי סוף-סוף יבואו הפרקליטות והמשטרה וידווחו: הפקנו לקחים. אם כך מתנהלת חקירה וכך מתקבלות החלטות באחד התיקים החשובים ביותר שהיו בשנים האחרונות על סדר יומן של רשויות האכיפה, אוי לנו ואבוי לנו רק לנוכח המחשבה מה קורה בתיקים אחרים, קטנים ויום-יומיים.
מה היה קורה אילו משפט הולילנד היה מוכרע היום? 
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
