סימני-שאלה שם וכאן

מה יהיה באזורנו בתקופה הקרובה ואיך נסתדר בלי ערפאת? זוהי השאלה שדשים בה באינטנסיביות רבה הפרשנים למיניהם ודומה כי אין בפיהם תשובה חד-משמעית.

האם המצב ברשות הפלשתינית יחריף? תתחיל שם מלחמת הכל בכל, תוהו ובוהו, מאבק כוחות, מרחץ דמים, שיעכבו כל אפשרות אפילו לשקול מו"מ עם ישראל? או אולי נכנסים שם לתקופה שפויה יותר, לשלטון סביר שיהיה מוכן ומוסמך להפסיק כליל את הטרור והאלימות ולאחר מכן לחדש את ההתדיינות המדינית עם ממשלת ישראל בלי תנאים מוקדמים?

קשה להתנבא. תחושת הבטן אומרת, שהפלשתינים על פלגיהם וארגוניהם עוד יקצינו את עמדותיהם ולא יקום להם מנהיג סמכותי כדוגמת ה"ראיס" המנוח. אי-הוודאות מעמידה את העניין הביטחוני בראש סדר העדיפויות בימים הקרובים, יותר מן הרגיל.

יהיו העמדות שינקטו נציגי הרשות הפלשתינית אשר יהיו, יהיו הצהרותיהם קיצוניות או מתונות יחסית - הלחצים ליישם את מפת הדרכים, וכיוצא באלה תוכניות מדיניות מסוכנות לישראל, יגברו.

הגם שלשכת ראש הממשלה כבר הזדרזה לברך על דברי בוש, במסיבת העתונאים שלו עם ראש ממשלת בריטניה, והזכירה ששרון הרי הוא נגד ה"כיבוש" ובעד "מדינה פלשתינית", עומדת בפתח תקופה של לחצים גוברים מצד הידידים במערב עם נשיא ארה"ב בראשם, כדי ששרון אכן יממש את צעדי הנסיגה שהבטיח.

לבוש בתקופת כהונתו השנייה אין עוד מחוייבות מיוחדת לישראל ולראש ממשלתה כפי שהיה הדבר בתקופת הכהונה הראשונה. נשיא צרפת שיראק כבר מזמן העמיד עצמו לצד ידידיו הערביים, ועתה השתחווה - אבוי לבושה - לאבי אבות הטרור הערבי. בלייר הבריטי מצטייר יותר ויותר כמנהיג חלשלוש, חסר חוט שידרה, הנגרר בעמדותיו הפרו-פלשתיניות אחר שאר ראשי אירופה.

בכל העולם נמשכת המלחמה בטרור הגלובאלי בלא שום פשרות. האמריקנים ובעלי בריתם מעצימים לחימתם בעירק, צרפת מתנהגת בחוף-השנהב בברוטאליות כמו בימיה הקולוניאליים ה"מזהירים", המכבש הרוסי הדורסני מופעל על הצ'צנים ושאר בדלנים. כל אלה לא יקלו את הלחץ מעל ישראל להשלים עם הטרור האחר, זה שמפעילים הפלשתינים על מדינת ישראל ואזרחיה. כי טרור ומלחמה בטרור, כמו פורנוגרפיה, זו שאלה של גיאוגרפיה. מה שמותר למעצמות, אסור לישראל, קורבן הטרור.

ואולם עיקר הבעייה שלנו איננה גורמי החוץ הלוחצים, כי אם ממשלת ישראל הנוכחית, אשר אין לה כיום רוב בכנסת אך נהנית מתמיכת השמאל במהלכי הנסיגה שיזם העומד בראשה. במערב מצפים איפוא, שממשלת שרון תעבור משלב של דיבורים למעשים - מהכרזות על הינתקות, לביצוע הנסיגה והורדת היישובים ולמחוות נוספות לעם הפלשתיני ביגונו.

גם במערב יודעים שממשלת שרון - קיומה תלוי על חוט השערה. אולי אין יודעים בבירות המערב, כי ממשלה זו איננה יכולה עוד להקרא ממשלה לאומית, אלא רק מן הצד הפורמלי-פוליטי. כאשר בחרו בה רוב אזרחי ישראל, הם רצו וקיוו כי בהנהגת שרון יהדפו כל הלחצים לוויתורים חד-צדדיים. הם ייחלו לממשלה שתדבר סוף סוף על זכות ישראל לארצו, על הכיבוש הערבי בארץ-ישראל, על המולדת של העם היהודי, שהערבים הם רק דיירי מישנה בה. ואמנם כן - גם על נכונות לוויתורים למען השלום (אוטונומיה?), בתנאי שתהיה הדדיות בין שני הצדדים.

עידן ערפאת נסתיים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הולך ומסתיים פוליטית גם עידן ממשלת שרון. עם אובדן הרוב בכנסת, עם אובדן הדרך, עם הזילזול בדמוקרטיה וברצון הבוחרים, קרב יותר מתמיד קיצה של קדנציה מבישה מבחינת הליכוד. היא תיזכר כקדנציה של בעיטה באידיאולוגיה המייחדת אותה מן השמאל, של יריקה במצע הכתוב שבשמו הלכה לבוחרים, של פגיעה בתרבות השלטון ושל דבקות נלעגת בכסאות.

ברשות הפלשתינית הטוטאליטארית מדברים על בחירות קרובות לקביעת היורש. בישראל הדמוקרטית הבחירות המוקדמות מיתדפקות בשער, אין מנוס מהן - ואין יודע מה יביאו עימן. סימני שאלה מרחפים בשמי הרשות הפלשתינית. סימני שאלה מתעוררים גם בצד הישראלי: האם יבחר העם בנתיב האשליות המסוכן והולכת-השולל העצמית, או שמא יפגין את צמידותו לדרך הציונית הצרופה, יגיד לא להינתקות האומללה ולעקירת יישובים חסרת תוחלת?

תשובות על כך נקבל, קרוב לוודאי, באמצע שנת 2005.