בהיסטוריה של העם היהודי בעולם ובישראל התרחשו טראומות לאומיות. הסיפורים, המחקרים, הסרטים וכל צורות התיעוד עוזרים לזכור אותן ולדעת מה קרה שם. אנו מתייחדים עם זכרם של ששה וחצי מיליון היהודים שנספו בשואה. אנחנו מדברים על "שואה ותקומה" ומציינים שמדינת ישראל קמה למרות שלגרמנים הייתה תוכנית מפורטת שנועדה להכחיד את העם היהודי. אבל מלבד הזיכרון ה"סטטי" של השואה שיקבל ביטוי היום ומחר בטקסים לאומיים ואחרים, ישנם לקחים נוספים לטראומה הזו והם הומאניים אוניברסאליים. כלומר, ישנן שתי זוויות ראייה על לקחי השואה, המשלימות זו את זו.
זווית ראייה אחת: גם ממצבים קשים אפשר לצאת, ויותר מכך - אפשר לצאת מחוזקים אחת הקרנות המעודדת מחקרים על השואה והפצת סיפורי השואה על-ידי ניצולים, קרן יעקב וקלרה עגיט לספרות בנושא השואה וההתנגדות היהודית - סייעה ומסייעת להעלות על הכתב סיפורם של אלו שנשלחו למחנות עבודה ואחר כך למחנות שמד וניצלו ממוות. אלו הפכו לחלק מריטואל שמתקיים כל שנה בתאריך שיועד לו - כ"ח בניסן, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל המתקיים בכל שנה בה' באייר. ביום זה בנוסף לצפייה בסרטי טלוויזיה על השואה, ראוי גם לקרא ספרים כמו ספרה של רחל ברנהיים, ממקימי קיבוץ "יקום" (עליה כתבתי בעבר כאן), שנולדה בצ'כיה ולאחר הכיבוש הנאצי גורשה לאושוויץ שם הופרדה ממשפחתה, נשלחה למחנה עבודה ואחר כך נשלחה ב"צעדת המוות" לעבר ברלין.
ביום השמיני למסע ברחה עם שתי חברות, ולאחר תלאות רבות נגלעה לכפר גרמני וחיה בו במסווה של פשיסטית הונגריה עד השחרור על-ידי "הצבא האדום" (מתוך הכריכה האחורית). והסיפור ממשיך כך - לאחר המלחמה עלתה ארצה בעלייה הבלתי לגאלית, נתפסה על-ידי הברטים וגורשה לקפריסין. עם קום המדינה הגיעה ארצה והצטרפה לקיבוץ יקום. בנה דני נפל במלחמת יום הכיפורים. ספרה של ברנהיים וספריהם של ניצולי שואה כמותה, מלמדים על נחישות וחוזק נפשי, על היכולת להוציא "מתוק מעַז".
על אבל ישנה זווית ראייה שנייה, שאליה התוודעתי דרך הבלוג של צבי גיל באתר "
מחלקה ראשונה". לפי זווית הראייה של גיל, באין אקטואליזציה, של השואה - לימוד לקחיה ויישומם כאן במדינת ישראל על-ידי אזרחיה - השואה תיזכר בריטואלים של אותו יום בלוח העברי שנקבע כיום הזיכרון שלה. השואה תיזכר בטקסים כגון, ב"מצעד החיים" של נוער במחנות ההשמדה בפולין. השואה תיזכר בספרי המחקר ובתוכניות הלימוד בבתי הספר ובספרות המתעדת אותה. ומי שיתעניין יוכל לספוג לתוכו עוד ועוד מידע על "מה שקרה". אבל לא מעבר לכך. רק כשנשאל את עצמנו לא רק "מה קרה שם" אלא "מדוע אירוע כזה התרחש בכלל", מדוע קיימת אנטישמיות בעולם, גזענות ושנאת זרים, ההיסטוריה תחדל להיות ריטואל ותהפוך לאקטואלית. בזאת עוסקת זווית הראייה של צבי גיל.
זווית ראייה שנייה: יש לשנות את ה"נרטיב" של יום הזיכרון לשואה "הניסיון של שרידי השואה להפיץ את מנשר ניצולי השואה בעולם, ובעיקר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה - כשל", סבור צבי גיל, ניצול שואה החי בישראל, פובליציסט ואיש תקשורת במקצועו. לפי גיל, מה שנכתב במנשר, בקטע לפני הסיום - "אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני האדם ושל העמים. יש לעשות הכל שבעיות ייפתרו ולא בשפיכות דמים אלא בשיח ובשיג במזרח התיכון ובעולם כולו" - הלקח של השואה, הוא זה שיש לאמץ ולהדריך את הדורות הבאים ביישומו בפועל, במעשים. רק כך נהפוך את הזיכרון ה"סטטי והריטואלי" לזיכרון "חי", שימושי הממלא את ייעודו. שאם לא כן, לא זו בלבד שהזיכרון יהיה מוגבל בחלקים רבים של הציבור ליום מסוים בשנה, אלא גם אומות העולם תמשכנה להחזיק בדעה שאין קשר בין משאלת הלב הזאת של העם היהודי ובמיוחד ניצולי השואה לבין הנעשה בפועל. העולם יטען כי בישראל עדיין לא הופקו הלקחים האתיים והמוסריים של אותו אירוע נורא שאירע לעם היהודי בהיסטוריה.
צבי גיל מתייחס גם לדברים מתוך הנאום שנשא הנשיא אובמה לאחרונה בבנייני האומה בפני קהל צעיר (23.3.2013). לדעתו עולה מדבריו אובמה מסר דומה: "אתם צעירי ישראל, מוכרחים לדאוג כעת לעתיד. אתם מוכרחים לכתוב את הפרק הבא בסיפורה של האומה הנפלאה הזאת... המחויבות שלנו היא להיות עדים אבל גם לפעול. עבורנו זה אומר להתעמת עם גזענות בכל צורותיה... אין לדברים הללו מקום בעולם המתורבת."
בנוסף, קטע הסיום של מנשר ניצולי השואה מדבר בעד עצמו: "השואה שייכת למורשת האוניברסאלית של כל בני התרבות... לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבות של החינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות האדם, לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות..."
מכך גוזר גיל מה שלפי תחושתו הוא
צו השעה - יש לשנות את ה"נרטיב" של יום הזיכרון לשואה. עד היום, השואה היא טראומה שבה עוסקים חוקרים וסופרים וכל מי שהשואה מעוררת בו עניין, אבל "בלי אקטואליזציה" של השואה, אומר גיל, היא תיוותר כסוגיה דיונית-עיונית בעיני הדורות הבאים. בלי אקטואליזציה, סופה שתהיה דומה לט' באב - היום בו חלקים מעטים מהציבור צמים בו כעניין שבריטואל, כדי לציין את אירוע היסטורי טראומטי, חורבן בית המקדש. המעמדים והטקסים חוזרים על עצמם ומעבירים את סיפורם של ניצולי השואה. אך ממרחק של זמן, אלו נתפסים כסיפור של שרידים חיים "שעוד מעט ייעלמו".
לפיכך, בכל הקשור לזכר השואה בהווה, "בצד הטקסים והמעמדים הלאומיים והקהילתיים לזיכרון השואה, המערכת החינוכית צריכה לשים דגש חזק על לקחי השואה היהודיים והאוניברסאליים... וממערכת החינוך המסר יגלוש לציבור בכללותו", לפי גיל. אקטואליזציה לאירוע טראומטי תימנע מצב שבו "כל שנותר לדורות הבאים בישראל הוא להיחשף לסיפורים שלהם", לזכור ולא לשכוח "מה שקרה".
כמי שמרצה על השואה בפני קהלים רבים, צבי גיל מעדיף לדבר על "קדושת החיים" כלקח מכונן של השואה: "רבים מלקחי השואה לא נלמדו בעולם וגם אצלנו" הוא מסכם.
בנוסף, במקביל לריטואל של "מצעד החיים", מציעה קבוצת שרידים, שגיל נמנה על שורותיה, לקיים את "מצעד התקומה" בישראל. צעדה שתתחיל ב"יד ושם" ותסתיים ב"גבעת רם", בניין כנסת ישראל, שהוא סמל לתקומת העם היהודי בארצו.
טראומה היסטורית עשירה בלקחים. עם השואף ללמוד מלקחי ההיסטוריה שלו יישא את לקחיה, במיוחד לקחי טראומות היסטוריות, אל ההווה. ובמקרה של השואה, מה שלמדתי מצבי גיל, תוך הסכמה מלאה איתו, הוא כי הלקח החשוב שצריך בעזרתו לטפל בגילויי ההווה שלנו הוא שאין תחליף לקיום של עמים זה לצד זה. שאין הצדקה מוסרית או אתית לשנאת זרים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
