בחג החרות - הנשתחרר מהשקר הגדול?

שנים של דכוי אכזרי של תושבי הגדה הפלשתינים בידי "מנהיגיהם" - חבורת הרוצחים השודדים והגנבים (שגנבו מיליארדים מכספי העזרה הבינלאומית שניתנה לפלשתינים), מדכאי כל זכויות האנוש המכונים המנהיגות הפלשתינים, שפוליטיקאים ישראלים אכפו על תושבי הגדה בציניות כדי שילחמו בשבילנו בחמאס "בלי בגץ ובלי בצלם" לא הביאו להרהורי חרטה אפילו אצל אחד ממבצעי הפשע שבצענו בפלשתינים, גם לא אצל גבאי המוסר כעמוס עוז ודוד גרוסמן ולא אצל פולטיקאיות מצפוניות כזהבה גלאון ושלי יחימוביץ, לא אצל אף אחד אחר מאנשי אוסלו. הם כולם דוברים שלום, אך עומדים על דמם של הפלשתינים שהם הפקירו בידי חבורות פשע אכזריות בלי נקיפת מצפון, בלי להניד עפעף.

דובר מובהק של השקר הגדול הזה, חסיד קדושת המאבק למען הקמת מדינת פשע ערבית נוספת, הוא המו"ל של עלון התעמולה המכונה עיתון הארץ, מר עמוס שוקן, המפיץ את השקר הגדול בקנאות דתית. בגליון המיוחד שהקדיש לפסטיבל השלום של הארץ והקרן לישראל החדשה, שוקן התבטא התבטאות המעידה על רגישותו לבעיות החברתיות החמורות של ישראל. הוא מכנה את ישראל - מדינה שיש בה מאות אלפי משפחות שאינן גומרות את החודש, ועוני מנוון רחב היקף, לצד עושר שהושג בדרכי מרמה הגובלים בשוד הצבור, "ספור הצלחה מסחרר"! אולי זה כך בשביל מרבית קוראי הארץ, האנשים החושבים כמוהו, החיים על משמני הארץ.

זו לא הסיסמה הנבובה היחידה בפי שוקן הוא גם מכריז כי "השלום הוא הדרך להגשמת הציונות"; בוודאי, השלום עם "מנהיגי הפלשתינים" הרצחניים שיאפשר להם לבסס את שלטון הדכוי והאימה שלהם הוא לא רק "הגשמת הציונות". הוא גם יאפשר לנו ליהנות מהחומוס של אסד, איש השלום הידוע מדמשק, כי שלום הרי מצווה לעשות עם רוצחים כמו אסד ויאסר עארפת, לא כך?

למאבק למען ה"שלום" המדומין הרבה יתרונות נפלאים. הוא מסיח את הדעת ממעשי הגזל שעושות האליטות של אבירי זכויות האדם. כי איזו חשיבות יש לכל ערך אחר, להוגנות, לאמת, לאחריות הדדית בהשוואה לערך הנשגב של הקמת עוד מדינת פשע ערבית לצדנו, וחיסול הכיבוש המדומין (כיבוש? האם הכוונה לכיבוש הגדה המערבית על-ידי פושעי ערפאת ביוזמת מחנה השלום הישראלי?) מרבית תושבי ישראל יכולים לחיות ששים שנה במשטר חברתי וכלכלי מושחת באין מוחה, כי האנשים הנאורים ממחנה השלום עסוקים בבניית מדינת פשע ערבית שתבטיח כמובן את זכויות האנוש של הפלשתינים המסכנים, ואין להטרידם בבעיות הזוטות של עניי עמם. שימשיכו היהודים במטותא מהם לחיות על סף העוני או בעוני כי כל עוד יש את "הכיבוש" הנורא שאינו מאפשר לאבו מאזן לרדות בפרך בבני עמו ולמנות את חבורות הרוצחים הסובבות אותו לפקידי ממשלה בכירים במדינת פלשתין אסור לעסוק בשום נושא אחר. כי איך אפשר היה בשעתו להקדיש זמן ומאמץ למלחמה בבנקאים הגוזלים את הצבור בעשרות מיליארדים כל עוד עראפת לא הוכתר כמלך ירושלים?

למאבק "למען השלום" יש הרבה תועלות מובהקות בצד "השלום". הוא מפרנס את תעשיית, או נכון יותר מחלבת, השלום, למשל את מרכז פרס לשלום המקבל מיליונים רבים ממדינות אירופה אוהבות ישראל כדי שילחם למען הקמת המדינה הפלסטנית. כך אפשר לשלם לאבירי זכויות האזרח המנצלים את מצוקת הפלשתינים משכורות שמנות המעניקות להם חסינות מסבלם של רוב הישראלים שהטייקונים, גם הם מממנים גדולים של "השלום", גוזלים אותם מבוקר עד ערב.

נ.ב,

חובת כבוד היא לי לשבח את מר שוקן על אומץ ליבו הרב והקורבנות הרבים שהקריב כדי לאפשר לגיא רולניק ולצוותו המצוין להקים את עיתון דה מרקר שהוא הלוחם הנחרץ והאמיץ נגד משטר השחיתות של הפוליטיקאים, הטייקונים וחלקים נכבדים מהתקשורת.

דווקא משום שאני חולק בחריפות על עמדותיו של עמוס שוקן בנושא הפלשתיני, אני רוצה להדגיש שהוא מילא תפקיד ציבורי ראשון במעלה והיה למגדלור של יושרה ואמינות בנושא החברתי הכלכלי.