מגש הגלובליזציה

"על-ידי תהליך מתמשך של אינפלציה, ממשלה יכולה להפקיע, בחשאי ובאין רואה, חלק חשוב מהעושר של אזרחיהן" (גו'ן מיינארד קיינס, כלכלן בריטי אבי תורת הכלכלה הקיינסיאנית).

מי שצפה בסרטו מעורר ההשתאות של פרופ' רוברט רייך, "אי שוויון לכולם", אשר יצא לאקרנים בשנת 2013, אינו יכול שלא לשים לב לדמיון אשר קיים בין הסדרה "מגש הכסף" (ערוץ 8, הוט) לסרט זה. נתחיל בזאת שפרופ' רוברט רייך כיהן כמזכיר העבודה בממשל ביל קלינטון, בעוד פרופ' ירון זילכה כיהן כחשב הכללי במשרד האוצר, תחת שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו. נעבור לכך ששניהם הגיעו ליישם גישות שונות בעבודתם הציבורית, ונסיים עם כך ששניהם נתקלו בקשיים רבים עד בלתי ישימים, בעבודתם ועשייתם הציבורית.

שני משברים כלכליים שגרמו לתנודות גלובליות בעולם, יצרו למעשה פערים חברתיים עצומים.

• המשבר הכלכלי הגדול של שנת 1929.

• המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2007.

לאחר פרוץ "השפל הגדול" (משבר 1929), כתב הכלכלן הבריטי גו'ן מיינרד קייינס, את ספרו "התאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף" שיצא בשנת 1935. ניכר בספר, כי מיינרד הושפע רבות מהמשבר הכלכלי שפקד את העולם, ולמעשה ניתן להסביר היום שלמעשה ספר זה, הוא חלק אינטגרלי ממקור התורה המקרו-כלכלית. קיינס עצמו טען, כי את השפל הכלכלי שאירע, לא ניתן היה לנתח במסגרת המודל הפשוט של מנגנון ההיצע והביקוש, כדרך להשגת שיווי משקל במחירי השווקים השונים.

צריכת מוצרים

הכלכלה הקיינסיאנית, הציבה רף מהפכני למחשבת הכלכלה הקפיטליסטית, שבניגוד לכלכלה ליברלית ולעקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית', כלכלה זו גרסה כי בכדי להבטיח צמיחה כלכלית מרבית, ישנו צורך בהתערבות אחראית של הממשלה בצורה פעילה בשוק. התוצר הלאומי, הוא המכלול הסופי שמורכב מעובדים, מעסקים ומממשלה.

העובדים, מייצרים שעות עבודה על-פי ערך כלשהו. העסקים מייצרים מוצרי צריכה (בין אם מוצרים מתכלים ובין אם לא). ממשלה מייצרת שירותים (ביטחון, תחבורה, חינוך וכו'). כל אלו נכללים במשק לאומי סגור, ומהווים את ההכנסה הלאומית של מדינה כלשהי.

תאוריית קיינס מציגה עמדה בה ככל שהתוצר הלאומי גבוה יותר, כך המשק נמצא בצמיחה.

הכלכלה הקיינסיאנית מציגה את הביקוש במשק בשלושה גורמים עיקריים:

• צריכה פרטית - כאשר ההכנסה הלאומית במשק גבוהה ונמצאת במגמת עלייה, לאנשים במדינה יש יותר כסף פנוי ולכן הצריכה מצידם, תהיה גבוהה יותר.

• השקעת המגזר העסקי (הפרטי) - אצל המגזר העסקי, עיקר הביקוש הוא למבנים ולמכונות המגבירים את קצב הייצור.

לפיכך, כאשר ההכנסה הלאומית נמצאת במגמת עלייה, והמשק נמצא בצמיחה, ישנו ביקוש גבוה יותר לצריכת מוצרים, והסיכוי גבוה יותר להצלחתה של ההשקעה. כלומר התאמה חד-משמעית, של היקף הייצור לביקוש הכולל.

• צריכה ציבורית - בצורה הפשוטה ביותר, החלטת הממשלה להשקיע בציבור. החלטות ממשלה להשקעה ציבורית אינן מתקבלות משיקול מיקרו-כלכלי, וזאת מכיוון שממשלה אינה אמורה להיות ארגון למטרות רווח פיננסי.

כאשר אדם פרטי, או חברה עסקית (פרטית) מקבלים החלטה לצרוך זוהי מחשבה משיקול מיקרו-כלכלי, ואין למצב המקרו כלכלי במדינה שיקול בעניין זה.

ביקושים גדולים

הכלכלה הקיינסיאנית, גורסת כי הדרך היחידה לצאת ממשבר מקרו כלכלי, בו מצב שיווי משקל המחירים בין ההיצע לביקוש אינו נמצא בתעסוקה מלאה, היא מעורבות הממשלה.

קיינס לא שלל לחלוטין פעילות שוק קפיטליסטית, אלא שכלכלת השוק החופשי יכולה לגבור על מגמות אבטלה בעזרת התערבות ומדיניות ממשלתית המרחיבה את הביקוש במשק לסחורות ושירותים, והגדלת תמריצים להשקעות הון.

המלצתו של קיינס, הייתה לפעול באמצעות הקפיטליזם בכדי להקטין את שערי הריבית לעידוד האשראי, ובנוסף לשלב בכך הוצאות ממשלה גדולות למימון עבודות ציבוריות רחבות, אשר יגרמו למשק לייצר ביקושים גדולים. לטענתו של קיינס, ישנה אפשרות לממשלה לממן זאת על-ידי הגדלת הגירעון ואינפלציה מרוסנת.

מאמצע שנות השלושים ועד תחילת שנות השמונים של המאה העשרים, הכלכלה הקיינסיאנית הייתה מקובלת באופן כללי על מרבית העולם המערבי (מדינות מערב אירופה וארה"ב) ואף הגישה של מדינת ישראל, מראשיתה ועד המשבר הכלכלי במדינה שחל בשנת 1985, התחילה בסוציאליזם, יחד עם השנים עברה לגישת קיינס, ועד הגישה המקדמת ניאו-ליברליזם כיום.

כלכלה זו, הראתה תוצאות שהצדיקו אותה במידה מפורשת וחד-משמעית. הבעיה שנוצרה עם השנים, היה הוויכוח המתמיד על מידת המעורבות הממשלתית הרצויה.

שיקולים פוליטיים

הוגי ותומכי התורה הקפיטליסטית, ראו בכלכלה הקיינסיאנית "סוציאליזם זוחל". הם שללו מכל וכל את הפיקוח הממשלתי העמוק וההדוק, שלטענתם דווקא יצר מכשולים רבים לצמיחה.
מה שקרה בעצם הוא שהכלכלה הקיינסיאנית, הגבילה למעשה במין נטרול מתוחכם את יכולת התעשרותם של בעלי ההון.

קיינס עצמו צפה לכך שיתכן שביום מן הימים, תימצא הדרך של בעלי ההון להכשיל את משנתו הכלכלית, ולהחליף אותה במערכת כלכלית הנוחה ביותר עבורם, הניאו-ליבירליזם.

ואמנם בשנות השבעים, כאשר החלה מגמה המערבת שיקולים פוליטיים לתוך המערכת המקרו-כלכלית, נוצר מצב בו מנהיגים לא ניהלו בצורה אחראית את מנגנוני ההגנה של הכלכלה הקיינסיאנית. קיינס סבר שממשלה המנהיגה את מישנתו, עליה לצבור כספי חיסכון בקופת המדינה בעת גאות כלכלית, לטובת ביטחונות פיננסיים שיהוו חגורת ביטחון במקרה של שפל. אותן ביטחונות ישמשו שוב להשקעות ציבוריות של הממשלה, יגדילו ביקושים, יניעו מחדש את המשק הלאומי, ויובילו לצמיחה.

בפועל השיקולים הפוליטיים גרמו למנהיגים מסוימים להשתמש במלוא הקופה הציבורית ואף בהגדלת הגירעון (החוב הלאומי), לטובת תמיכה ופופולריות מצידן של הסקטורים שיתגלו כמשפיעים על הממשל. התוצאה במקרים אלו הביאה לקריסת הכלכלה הקיינסיאנית, אשר אינה יודעת כיצד להתמודד במצבים המערבים פוליטיקה חסרת אחריות.

שכבות חלשות

המשבר הכלכלי במערכת הקיינסיאנית, החל למעשה בתחילת שנות השמונים. רונלד רייגן, הוא הנשיא האמריקני שבעיני לא מעט 'רפובליקנים שמרנים' בארה"ב, הוא הנשיא שהחיה מחדש את האומה האמריקנית, וחידש את האמון בדרכה. אלא שגם לא מעט 'דמוקרטים ליברלים', ראו ברייגן נשיא שנוי במחלוקת.

לאחר קריסת הכלכלה הקיינסיאנית בארה"ב, החלו רפורמות ניאו ליברליות של ממשל רייגן להבריא את המיתון הכלכלי. אך היציאה מן המיתון התבצעה בצורה המזניחה באופן גורף את השכבות החלשות של החברה האמריקנית. מאות אלפי אנשים נזרקו לרחובות, בעקבות מדיניות הקיצוץ ברווחה הליברלית.

לכאורה, היה נראה למעמד הביניים האמריקני שמדיניותו של רייגן בעת עצירת האינפלציה, למעשה מצליחה. האמון המחודש בכלכלה האמריקנית, גרם ללגיטימציה התומכת ומעודדת את שחיקת הישגי מדיניות הרווחה הקיינסיאנית, ולצמצום גורף של מעורבות המדינה בחיי אזרחיה.

מכאן ואילך, העשירון העליון הלך והתעשר, השכבות החלשות הלכו והתרוששו, ובני מעמד הביניים שלא שיפרו בצורה משמעותית את מצבם, הלכו ונשחקו ואימצו סוג של שאננות בשילוב זחיחות דעת.

מלחמה בעוני

"התחלה חדשה" (A New Beginning), הייתה תוכניתו של רייגן בעלת שתי רפורמות גדולות, עם כניסתו לבית הלבן ב-1981. מטרתה של התוכנית, הייתה להתקיף את בעיות הכלכלה החמורות שנוצרו. ברפורמה הראשונה, רייגן הציג בקשה לקונגרס האמריקני לאישור קיצוץ של יותר מ-40 ביליון דולרים, אשר נועדו לתוכניות הכוללות עזרה עירונית, טיפול בריאותי, עזרה בריאותית, ארוחות לבתי הספר, סובסידיות לרווחת עובדים מיעוטי הכנסה, ובולי מזון.
הקונגרס נענה לרוב תביעותיו של רייגן, ואישר קיצוץ רוחבי בתקציבי הרווחה והתרבות על סך של יותר מ-30 ביליון דולרים. קיצוץ זה כלל סגירת מרכזים עירוניים למלחמה בעוני, סגירת מוסדות ממשלתיים להכשרה מקצועית, והוציא משוק העבודה קרוב לכ-300 אלף עובדים מהשירות הציבורי.

ברפורמה השנייה, בוצע קיצוץ נוסף של עוד קרוב ל-13 ביליון דולרים שנועדו לתקציבי רווחה, אך עיקר הרפורמה היה בקיצוץ מס בצורה מאסיבית.

כבר באותה השנה, הקונגרס אישר את תוכנית רייגן לתכנון קיצוצים הדרגתיים של קרוב ל-750 ביליון דולרים במהלך חמש שנים. כך בוצעו קיצוצים שכביכול "הטיבו עם הציבור", של כ-25% במס ההכנסה הפרטי, שנפרס על שלוש שנים, עסקים קיבלו זיכויים על מס בצורה מורחבת, והמס הלאומי הכללי ירד מ-70% ל-50%.

בנוסף לתוכנית זו, ביצע ממשל רייגן התקפה נרחבת על מערכת האקולוגיה, איכות הסביבה ורמת הבטיחות הסביבתית, לטובת הקצבה מוגברת לתוכניות שוק הנשק.

פלח קטן

רייגן גם החל כחלק מהמדיניות הכלכלית רחבת ההיקף, בתהליך של הפרטת גופים, ארגונים וחברות ממשלתיות בצורה מקיפה וארוכה, תוך כדי החלשת זכויות עובדים ותמיכה חסרת תקדים במעמדם של המעסיקים. כך אכן נוצרה צמיחה כלכלית מחודשת, צמיחה חדשה של הכלכלה הניאו-ליברלית, צמיחה שהביאה להתעשרותם הבלתי מרוסנת של בעלי ההון, להגדלת הפערים החברתיים בצורה שהלכה והתעצמה עם השנים, והביאה לכך שארה"ב הפכה לכלכלה המבוססת בחציה על שליטתם של כבערך 400 בעלי הון.

המשבר הכלכלי העולמי שחל בשנת 2007, העלה שוב את נושא אי-השוויון בחלוקת העושר הכלכלי בצורה דחופה לציבור בארה"ב. מאז המעבר לכלכלה הניאו-ליברלית אותה הנחיל ממשל רייגן, הכלכלה האמריקנית הכפילה את פעילותה. אך כאמור, הרווחיות הגיעה לפלח קטן בלבד.

האחוז האחד והיחיד שנהנה מעושרה הכלכלי של ארה"ב בפרט, והעושר הגלובלי בכלל - המאיון העליון. אלו בעצם 400 בעלי ההון העשירים ביותר בארה"ב, שזוכים ליותר מ-20% מכלל ההכנסות ולפי שלושה ממה שזכו לו בעלי ההון בשנת 1970.

מהלכים אלו לא השפיעו על ארה"ב בלבד, כמו במשבר 'השפל הכלכלי הגדול' של שנת 1929, שלמרבית הדעות היה בין הגורמים לפריצת מלחמת העולם השנייה, כך גם המעבר האמריקני לכלכלה ניאו-ליברלית, השפיע רבות על הכלכלה הבריטית (מדיניותה הכלכלית של מרגרט תאצ'ר), בצורה כזו או אחרת על מרבית המדינות בעולם המערבי (למעט מדינות הרווחה הסקנדינביות), וביחוד על מרכז הסחר העולמי.

כאשר "הדוד סם" (ארה"ב), הוא בעל המאה והעידן הגלובלי הוא בעל הדעה, ישנו רף הקובע את מדיניות השווקים בעולם. שווקים אלו מתנערים ממדינות הנוקטות בכלכלה קיינסיאנית, שפועלת להגדלה מפוקחת של הגירעון הלאומי, גם אם בסופו של הדבר עשוי להוביל לצמיחת המשק באותה מדינה, שיטת קיינס כיום אינה יכולה לפעול ללא משיכת השקעות בינ"ל. היא כן יכולה לפעול לנטרול התעשרותם הבלתי מוגבלת של בעלי ההון, ולצמצום פערים חברתיים, אך כאן הניאו-ליברליזם משחרר אותם מכך.

כבעלת הברית החזקה ביותר, הדרך להנהגת הכלכלה הניאו-ליברלית בישראל הייתה קצרה מאוד, ובמיוחד כאשר הממשל הרפובליקני בארה"ב וממשלות ימין ישראלי נמצאות מרכיבות את דרכי השלטון.