הפרעות קשב וריכוז

ריטלין SR, ריטלין LA, קונצרטה, דייטראנה, 10 מ"ג, 30 מ"ג, 40 מ"ג, כאבי ראש, סחרחורות, חוסר תיאבון, הרזיה, עצבנות, אדישות, ארבע שעות, שמונה שעות, 12 שעות, רוגע.

אני בטוחה שחלק מהמושגים האלו כבר שמעתם. אולי חלקכם שמעתם זאת מהשכנים, מהבחורה שעמדה לפניכם בתור בסופר, מהחברים לכיתה או אפילו מהמורה באסיפת הורים. כולנו היינו חשופים לזה במודע או שלא במודע. השאלה היא האם אנחנו מבינים את גודל התופעה.

הפרעת קשב וריכוז, המוכרת כ-ADHD, הינה תופעה הבאה לידי ביטוי בניתוקים והסחות דעת או בהיפראקטיביות, בהתאמה. תופעה זו עשויה להשפיע על כל תחומי החיים: לימודים, עבודה, יחסים בין-אישיים ואף בשגרה היום-יומית של אותו אדם. התופעה הפכה לשכיחה יותר בקרב האוכלוסייה ובכל שכבת גיל במהלך השנים האחרונות.

עם השנים, אנשי המקצוע התחילו לזהות סממנים של הפרעות אלה בשנים מוקדמות יותר ממה שידענו עד היום, כל זאת בניסיון למצוא פתרון אפקטיבי בטרם הפרעות אלה יתפתחו. בנוסף, רבים מן הלוקים בהפרעת קשב וריכוז, הינם בעלי אינטליגנציה גבוהה, אשר אינה מנוצלת כראוי, בשל חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך, כתוצאה מיחס החברה כלפיהם.

ההגדרה הטובה ביותר שמצאתי עבור הפרעת קשב וריכוז הינה מתוך אתר מט"ח: "הפרעה בקשב וריכוז - ADHD - הגדרה, אבחון וטיפול" - ד"ר איריס מנור, היא להניח כי הפרעת הקשב היא בעצם תכונה מוקצנת. התכונה עצמה מבוססת על היכולת לראות בו-זמנית גירויים רבים ולהתייחס אליהם באופן שווה. מכאן נגזר, כי אין אפשרות לבודד גירוי אחד ולהתייחס אליו בלבד, תוך התעלמות מהגירויים האחרים.

תכונה זו מאפשרת אומנם לנושא אותה להיות צייד או לוחם טוב יותר, אך היא מקשה עליו מאוד לשבת לאורך זמן בכיתה ולהקשיב למורה, תוך מחיקת כל הגירויים האחרים בכיתה. כמו-כן, היא מקשה על הנושא אותה כל פעילות מונוטונית או חד-גירויית כמו קריאת ספר, ישיבה פסיבית מול מרצה וכדומה, שכולן דורשות התמקדות בגירוי אחד, תוך מחיקת הגירויים הסובבים.

כל מצב בו יש גירויים רבים, גירוי ממקד (כמו טלוויזיה או מסך מחשב), או אפילו עניין רב, עוקף את הקושי בקשב ומאפשר ריכוז. יתרה מכך, כל מצב רב גירויי, הוא מצב בו לנושא הפרעת הקשב יש יתרון על-פני הסובבים אותו, שאינה נושאים תכונה זו. לפיכך, הפרעת הקשב, גם עם התפתחות מרכיביה הנלווים, היא הפרעה הקרובה מאוד לתפקודו הנורמלי של הילד, אך עם זאת היא עלולה לגרום סבל ניכר לילד עצמו ולסביבה. שילוב זה הוא ההופך הפרעה זו לקשה כל-כך, הן לאבחון והן לטיפול.

לפי זאת, אם אנחנו משנים את ההסתכלות שלנו ואנו רואים זאת כתכונה ולא כבעיה שאנו אמורים להעלים מהסביבה, נוכל למצוא פתרון יעיל וטוב יותר.

לפני מספר שנים בתפקידי כבת שירות, יצא לי לעבוד עם התלמידים ה"מאתגרים" של בית-הספר. כמובן כמו בכל מסגרת, לדעתי, לא יודעים איך להתמודד עם ילדים מסוג זה ולדעתי בעקבות חוסר היכולת להתמודד עימם בבית-הספר, הצוות נתן לרובם המלצה לקחת את אחד מסוגי הריטלין. באותה תקופה לא הייתי כל-כך חשופה לתופעה ולא הבנתי את השפעותיה.

לאחר זמן מה בבית-הספר, בשיחה שלי עם אחד הנערים, הבחנתי עם הזמן בשינוי שהתרחש בו, כגון: אדישות מסוימת, מעופפות, ירידה במשקל וחוסר מצב-רוח. מבחינתי, אותו נער שהיה מלא באנרגיות, שמחה וחיוכים, הפך להיות לנער פסיבי, המשדר לסביבה פחות אהדה. כשדיברתי איתו במטרה לברר על השינויים שחלים בו, התברר לי שהוא נוטל את הכדור "קונצרטה" (שההשפעה שלו חזקה בהרבה יותר מהריטלין רגיל). נדהמתי לגלות מהשפעתו של כדור זה על אותו נער. כשראיתי את תופעות הלוואי של הכדור עליו, שאלתי אותו: "למה אתה לא מפסיק עם זה?!" הוא אמר שאין לו ברירה, אחרת יסלקו אותו מהבית-הספר ושהוא איננו מעוניין לאכזב את הוריו. הרגשתי חסרת אונים, מכיוון שלא יכולתי להציע עבורו פתרון אחר לקשייו.

לדעתי, המחיר של נטילת הכדור הזה עבור נערים ונערות, הינו טשטוש זמני של אישיותם. אם כך הדבר, היכן האחריות שלנו כחברה?

אני תוהה האם גישת הלימוד הנורמטיבית כיום מתאימה ליכולותיהם של ילדים אלה? במידה ולא, האם על המערכת לשנות את תוכנית הלימוד בהתאם ליכולותיהם או שמא יש לדרוש מהנערים לשנות את עצמם, גם במחיר של נטילת תרופות, בכדי להתאים עצמם לדרישות המערכת.

כיום במאה ה-21, אנו יכולים להרשות לעצמנו להשתחרר מהנורמה, לחפש פתרונות שהם יצירתיים יותר ואינם מזיקים בשביל אותם ילדים. ברור שזה לא עניין של קסם וברגע אחד הכל טוב בעולם. אבל אנחנו יכולים לנסות לשנות דברים, כי בסך-הכל הם זה אנחנו. זה יכול להיות האח שלי היום או הילדה שלך מחר.

מה הסיבות שאנו כחברה לא יכולים להשקיע באותם הנערים בכדי למצוא עבורם פתרונות בריאים, הגיוניים והגונים?

לנו כחברה יש כוח רב לשנות מצב זה. אם באמת נרצה ונחליט שזה מהלך ששווה להילחם עליו. הפתרון יכול לבוא לידי ביטוי במספר דרכים: פתיחת כיתות קטנות עם כוח עזר נוסף למורה, העברת נושאי הלימוד בצורה חווייתית יותר, ימי לימוד קצרים והכי חשוב - גישתם של אנשי החינוך הבאים ללמד, שיאמינו בהם ויתנו להם את הרגשת הביטחון שבסופו של דבר תעצים אותם.

במקביל לכך, ייתכן שנוכל להפחית את מינון הריטלין ותרופות אחרות ובכך להפחית את השפעת תופעות הלוואי שלהן. ייתכן שחלק מפתרונות אלה מתקיימים כיום, אך לדעתי לא בהתמדה מספקת ולא בכמות הנדרשת. יכול להיות ומכאן עוד הדרך ארוכה ואולי פתרונות אלה אינם המיטביים.

אך אם לא ננסה - כיצד נדע?!