אוליבר קוטון השחקן והמחזאי הבריטי הגיע לישראל לצפות במחזה "חוף דייטונה". לאחר סיום המחזה, שנערך בבית ציוני אמריקה, על-ידי תיאטרון בית לסין, נערכה עמו שיחה מעניינת על המחזה ובשיתוף הקהל.

המחזה נפתח בדירתם של ג'ו ואלי [ליאורה ריבלין ורפי תבור], זוג נשוי למעלה משלושים שנה, העורך חזרה לתחרות ריקודים, האמורה להתקיים למחרת היום. בינתיים אלי יוצאת מהבית בדרכה לאחותה, שעומדת לבצע תיקונים אחרונים על גופה של אלי, כדי שהשמלה המהממת שלה שתפרה לה תצא מושלמת. ג'ו צריך לסיים איזו עבודה לקליינט שלו, כיועץ מס. אך לפתע בשעה מאוחרת של הלילה נשמע צלצול בדלת. מסתבר, שהמצלצל הוא אחיו של ג'ו, שלא ראה אותו שלושים שנה, ואף לא היה עמו בשום קשר אחר. מכאן ואילך מתפתחת דרמה משפחתית מסובכת. מסתבר שהאח בילי [אבי אוריה], ירה בדם קר באדם בחוף דייטונה, עת היה בבילוי משפחתי עם אשתו. בילי ירה בו בבריכה לעיני אנשים וילדים וברח לספר על מעשהו לאחיו בברוקלין. הנרצח היה נאצי שנמלט לאמריקה, והוא היה מוכר לבילי ממחנה הריכוז בפולין, שטוטהוף, ומהעובדה המרה שהנאצי הרג את אביו. בילי מבקש מאחיו שיבוא עמו לחוף דייטונה על-מנת לזהות את הגופה.

עם בוקר חוזרת הביתה אלי, ולהפתעתה הרבה פוגשת בגיסה. מסתבר לצופים בהצגה שהשניים היו מאוהבים זה בזאת, וכשבילי לא היה יכול לסבול יותר את השקרים הוא עזב ולא חזר למשפחתו. שינה את שמו, נישא לגויה והעלים ממנה את מוצאו היהודי, משפחתו ועברו.
במחזה מועלים מספר בעיות היוצרות את הדרמה המתרחשת על הבמה. ראשית הקונפליקטים שבמשפחת צימרמן. בגידת האח באחיו, הכחשה, קנאה, שקרים, יחסים מתוחים עד כדי התעלמות האחד מן השני, ובנוסף תקוות החושך ליהודי אירופה, השואה, שמשאירה פצעים ומעגלים בלתי סגורים ופתוחים, עד התרחשות הרצח האישי. הנקמה באה על סיפוקה, היהודי הנרדף והמושמד אינו מעביר דף, למרות שעברו יותר מחמישים שנה למעשי הזוועה במחנות ההשמדה. ובעקבות זאת עולה השאלה המוסרית: האם לא צריך לשכוח את מה שכבר עבר? האין מחילה? התחדשות חיים?

יש לציין ששלושת השחקנים הוותיקים והמקצועיים עושים תפקיד נהדר, איש איש והמאפיין לדמותו. רפי תבור כבעלה של ליאורה ריבלין, האישה, שמוצאת טעם ותבלין לחייה בתחרויות ריקודים. שניהם רוקדים יפה מאוד על הבמה, בתחילת ההצגה ואף בסופה. אולם מי שממש כבש את לבי הוא השחקן אבי אוריה, העושה תפקיד מורכב ומשכנע. וזאת למרות שעניין השואה הענק אינו במרכז המחזה באופן בלעדי.

פנטזיה לובשת אישה

בכניסה לאולם מסקין שב"הבימה" מוצגת תערוכה מעניינת, צבעונית, דרמטית ומלאת השראה, של זוג אמנים ותיק במחוזותינו. עדי עציון זק, זמרת ושחקנית, והפסנתרן יונתן זק, שצילם את התערוכה. שנים רבות הם מופיעים על בימות בארץ ובעולם. עדי מעצבת את בגדיה ויוצרת דמויות נפלאות במשחקה, כמו עלמה מאהלר, אלזה לסקר שילר, מרלן דיטרך ואחרות.

הדמויות המוצגות מופיעות בקטלוג צבעוני ומרשים, כ-50 במספר. התמונות המוצגות נראות כמו ציורי פורטרט שציירו גדולי הציירים במאה ה-19. כל צילום מוקפד בעזרת תלבושת שונה, כשמאחוריה רקע מתאים, והבעת פנים מיוחדת של השחקנית עדי עציון. הצבעוניות שבתמונה נוצרת לא רק בעזרת שלל הבדים הצבעוניים, כי אם גם בהרכבם של אביזרי נוי שונים, כמו: נוצות, פרחים, פרפרים פרוות, סיכות, כפפות, מטריות ופאות. בדיגום צילומים אלה, ניבטת לפנינו דמות האישה על כל פניה, הרכים, התקיפים, האכזריים, האמהיים, הרוחניים והמגוכחים.

אישה בורחת מבשורה

סיפור מחזה מטלטל מוצג ב"הבימה", על-פי ספרו של דויד גרוסמן. בימוי ומחזה: חנן שניר. שלושה שחקנים נפלאים עומדים בראש המחזה: אורה - אפרת בן-צור, אברם - דרור קרן, ואילן - אמנון וולף.

ההפקה משותפת לשני התיאטראות הגדולים, הבימה והקאמרי. בעבר היו כבר שיתופי פעולה בין שני התיאטראות: חשמלית ושמה תשוקה, וניה, סוניה, משה ושפיץ, הכיתה שלנו, זהו סיפור אהבה גדול שמתחיל בנעורים, בין שלושה חברים, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הנערים בני שש עשרה, נפגשים במקרה בבית-חולים, מפגש הרה גורל, שימשך לאורך כל חייהם. שני הבחורים הם מאהביה של אורה, אולם לבסוף היא מתחתנת עם אחד מהם, אילן, היפה והסוציומט שבין השניים.

שלושים וחמש שנה אחר-כך היא בורחת מביתה, כי בנה הצעיר שהיה אמור להשתחרר, גויס שוב למבצע. אורה מאמינה, כי אם לא תמצא בביתה, והיא תנדוד עם חברה אברם, ברחבי הגליל, דבר זה, ישמור עליה מפני בשורת המוות של בנה. לשיטוטיה היא מאלצת את אברם, אהוב נעוריה, לבוא עמה, ומאלצת אותו לדבר בבנה-בנו. הסיפור הגדול כאן הוא הבשורה. ממנה יש לברוח, להתגונן, ובעיקר לא להמצא בבית, כשבאים המבשרים להודיע.

מעבר לכך, הדרמה מתרכזת בחברות, במשולש שווה צלעות, שבמרכזו עומדת אישה, המאוהבת בשני גברים. על הורות וקורבן הילדים במלחמות המציאות הישראלית המדממת, על משפחה ורקמתה העדינה בין החום והיופי, ובין פרידה ואלימות.

יש לציין שהבמאי חנן שניר עשה עבודה מיוחדת במינה, במעט אמצעים ויזואליים על הבמה, ובעזרת כלים פשוטים, לא מתיפייפים, כמו: גשר מכסאות, מונית מכסאות ועליה בד נמר/זברה וגלגל הגה, מיטות, מחיצה לתיאור בית-חולים, נחל, בעזרת שקשוק מים, וכמובן להקת אנשים שרים ומנגנים שירים אוטנטיים, תקופתיים.

זאת הצגה קשה, מרגשת ונפלאה, שחברו לה כוחות סיפור מחזה והפקה, ממיטב היוצרים בתיאטרון הישראלי.