א. זיכרון

יותר משבעים שנה עברו מתום מלחמת העולם השנייה ומסיומה של השואה, והוויכוחים על אופי הזיכרון ועל מהותו אינם פוסקים. כ"ז בניסן - יום השואה הישראלי - שנקבע לציין את מרד גטו ורשה (והוצמדה לו תת-הכותרת "גבורה") עדיין לא עוצב סופית, ואפילו במדינתנו אין עליו הסכמה, וכל מגזר מנסה למצוא לו נתיבי זיכרון והנצחה.

בעולם מציינים את יום השואה בינואר - לרגל שחרור מחנה אושוויץ. ואפילו אצלנו יש עוד יום ציון לשואה - י' בטבת, יום הקדיש הכללי. בתוך כך כמעט נשכח אצלנו שמונה במאי, יום הזיכרון לניצחון על הנאצים.

קשה לנתק את הוויכוחים על אופי זיכרון השואה מהפוליטיקה הישראלית. זיכרון השואה מונצח באמצעים פוליטיים, וכמעט לכל מפלגה יש מוזאון שואה משלה ויד-שם, המוסד הממלכתי לזכר השואה, ממשיך להדיר את מי שלא היו בנתיב המרכזי של הפוליטיקה הישראלית.

וכשמדברים על השואה, אני נזכר תמיד ביחסנו המחפיר לניצולי השואה - החל בכינוי "סבונים", שהודבק להם עוד בשנות הארבעים, ועד למניעת סיוע כלכלי מהם כעת בטענות שווא.

הוויכוחים על אופי הטקסים להנצחת השואה הנם, לדעתי, דיוני סרק, שעוסקים בשוליים, ואינם מתמודדים עם לבת הסוגיה.

ניצולי השואה מתמעטים, מטבע הדברים, ואנחנו, בני הדור השני ובני הדור השלישי, צריכים לחשוב על המשך הנצחת השואה בלי עדיה, ולא על אופי הטקסים להנצחתה. האם יהיו טקסים דתיים, או שמא טקסים חילוניים? מה בזיכרון השואה יאחד את העם היהודי, איך ומתי?

ב. משבר

בלי משים נקלע צבאנו למשבר אמון חריף עם הציבור הישראלי - אולי המשבר החריף ביותר בעשורים האחרונים - בגלל אלאור אזריה, החובש, שירה במחבל בתל רומידה בחברון.

אמנם, כהרגלו, מציף הצבא את השטח בדיבורים רמים, אך כשני שלישים מהציבור אינם מקבלים לחלוטין את טיפולו בחייל.

הרמטכ"ל איזנקוט צודק באומרו, שאמון הציבור חיוני לתפקוד הצבא. "אמון הציבור בצה"ל הוא המרכיב המרכזי ליכולת של צה"ל לממש את הייעוד שלו", אמר הרמטכ"ל, "עם זאת, צה"ל הוא לא דמוקרטיה. יש לו כללים ועקרונות, יש לו נורמה. חובתנו כמפקדים היא להציב רמת דרישות ערכיות ומוסריות כדי לסמן נורמות גם כשזה לא פופולרי".

איזנקוט רואה רק צד אחד של מטבע רב-פנים. הצבא נקלע לדילמה מול הציבור כיוון שאינו עונה על רחשי הציבור. ליתר דיוק, המאורעות בחצי השנה האחרונה הפגינו שאין לצבא ולמערכת הביטחון פתרון לבעיה, המאיימת על שלום הציבור, שמעדיף את פתרונו של החובש מתל רומידה.

המשבר מאיר שוב את העובדה, שהנהגתנו הצבאית אינה מסכימה עם הציבור בכל האמור במשימותיה - ביטחון המדינה ולחימה בטרור הערבי.

ג. גנרלים משפיעים

גנרלית לורי רובינסון מחיל-האוויר האמריקני ולוטננט-ג'נרל שון מקפרלנד מהצבא האמריקני נבחרו לרשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם על-ידי כתב-העת טיים.

גנרל רובינסון הנה האישה הראשונה, שמפקדת על פיקוד מבצעי אמריקני, וגנרל מקפרלנד מפקד על כוחות בעלות-הברית במלחמתן בדאעש.

ד. מזמינים

גידול של כשליש בהזמנות לדגלים אדומים נרשם לקראת אחד במאי. כך דיווח מפעל לייצור דגלים. עיקר ההזמנות מאזור חיפה ("האדומה", פעם קראו לה) וצפונה, וחלק משמעותי ביותר מההזמנות התקבל מתנועת השומר הצעיר ומתנועת הנוער העובד והלומד.

הדגל האדום נמחה מרחובותינו, תודה לאל, יחד עם אחד במאי, החגא האדום, ועם שאר גינוני סגידה לברית המועצות ולקומוניזם.

מעניין לציין, כי הגידול בהזמנות הפתיע את המפעל. תנועות הנוער "האדומות" הזמינו דגלים אדומים בחו"ל (כנראה, סין), כמובן, ולא מתוצרת הארץ. רוממות הססמאות והדאגה לפועל אינן מחייבות אותן לספק עבודה לפועלים ישראלים. אך המשלוח לא הגיע בזמן, והן נאלצו להזמין מתוצרת הארץ.

חגיגות החגא האדום, שמטפחת ההסתדרות, מזכירות לי את הפסטיבלים בקוריאה הצפונית, ואני מרחם על המשתתפים בהם. כנאמר בספר משלי, "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (פרק ט', י"א).