מיכאל מנדלבאום הוא מעמודי התווך של האקדמיה של מדיניות החוץ האמריקנית, כחבר ב"מועצה ליחסי חוץ" אחד המוסדות החושבים בעיצוב מדיניות החוץ. לעתים רחוקות קם מי מהם נגד המחשבה המקובלת של המערכת, וכמעט אף פעם אין זה אחד מן הוותיקים והמוכרים. מייקל מנדלבאום עושה זאת הפעם בגדול.
במאמר בכתב העת
"קומנטרי" יוצא מנדלבאום נגד מה שקרוי תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים, במיוחד נגד הקיבעון של כל הממשלים המעמידים סכסוך זה במרכז ההוויה של מדיניות החוץ. ניתן לסכם את המסר במשפט אחד: העיסוק בתהליך השלום מרחיק את השלום.
את טיעונו מבסס מנדלבאום על עיקרון אחד: חוסר המתאם היסודי בין הראייה האמריקנית את הסכסוך לבין מהותו. על-פי הגישה האמריקנית, הסכסוך דומה למשא-ומתן של ארגון עובדים עם המעסיקים - ובסכסוך מסוג זה חייבת להיות נקודה על המנעד שבה דרישות הצדדים ייפגשו, ותפקיד המתווך הוא להביא אותם לנקודה הזו. הסכסוך הישראלי-פלשתיני שונה מיסודו. בעוד שהצד הישראלי מחפש שלום, הצד הפלשתיני מחפש רק את הרס ישראל, ושום דבר לא פחות מזה. דומה הדבר לשיחות עם ועד עובדים שכל מטרתו היא לחסל את המעסיק.
הפיל במרכז החדר הוא הסירוב הפלשתיני העקרוני לקבל כל ישות ישראלית במזרח התיכון, ההתעקשות לראות ביהודים גורם פולש שיש להכחידו ולעולם לא לחיות איתו. ההתמקדות של המתווך האמריקני בכניסה הישראלית לשטחים שהיו בשלטון ירדני עד לפני 50 שנה כמוקד הסכסוך היא שקרית מיסודה. השלילה הערבית של הצהרת בלפור מ-1917 עומדת מעל כל השינויים במזרח התיכון. סיום סכסוך הוא מצב סופי שאינו מקובל עליהם, והנצחת רוצחי-יהודים כגיבורי העם שוללת כל אפשרות להכרה כלשהי וסיום הסכסוך.
כתוצאה מאופיו של הסכסוך, מרבית הישראלים מבינים כי האחיזה בשטח יוצרת עלות גבוהה, אך שמיטת השליטה בו תביא עלות גבוהה בהרבה. הדוגמה היא רצועת עזה, שבה קמה ישות שכל הוויתה היא רצח יהודים וחיסול המדינה היהודית.
מנדלבאום אינו מזכיר כלל את האיסלאם, שתורותיו ויחסו ליהודים ואחרים עומדים בבסיס הגישה הערבית בכלל והפלשתינית בפרט לסכסוך וכלפי הלא-מוסלמים במרחב. בנקודה זו חוטא מנדלבאום לאמת. בחינוך המוסלמי אין איזכור לנצרות כישות מקומית לגיטימית, אלא כפולשת זרה למרחב המוסלמי. הקופטים במצרים אינם מוזכרים כמצרים הקדמונים שהתנצרו והיו תמיד במצרים. בתוכנית הלימודים המצרית יש חור שחור של אלף שנה שבין הפרעונים לבין ה"שחרור" המוסלמי של המאה השביעית. השמדת כל סמלי העדות הנוצריות בסוריה ועירק היא תהליך מתקדם, והצגת הנוצרים המקומיים כקולוניאלים של המערב במערכת החינוך של עירק סוריה ואפילו ירדן, היא הכלל. על-פי קו זה, שוללת תוכנית הלימודים המוסלמית בכל מדינות האיסלאם, ובמיוחד זו הפלשתינית, את קיום העם היהודי בכלל ובארץ ישראל בפרט, והיהודים מוצגים כפולשים זרים למרחב המוסלמי.
האיסלאם הקיצוני הוא האויב
הגם שנואשו - בשיחות שלא לציטוט - מהשגת שלום, כותב מנדלבאום, מצדיק הממסד האמריקני את המשך "תהליך השלום" באינטרס האמריקני שבשמירת היחסים הטובים עם מדינות ערב. מתברר שאין למחשבה זו שום בסיס. המטרה העליונה של משטר ערבי היא לשרוד, וישראל אינה מאיימת על שרידותו של שום ממשל. עם התפרקות המשטרים ועלייתה של אירן כהגמון איזורי, עמדתה של אמריקה בסכסוך הישראלי-פלשתיני אינה משנה כהוא זה לאותם משטרים. יתר על כן, לא ברור איזה צורך יש לאמריקה ביחסים מתוקנים עם העולם הערבי. התלות של אמריקה בנפט מזרח תיכוני כבר אינה קיימת, ואין שום אינטרס אחר שיוצר תלות של אמריקה בערב ובאיסלאם.
תהליך השלום כמאמץ דיפלומטי וכעמוד תווך במדיניות החוץ הוא מיותר לחלוטין ואינו תורם דבר, קובע מנדלבאום נחרצות. למעשה, התהליך מזיק בכך שהוא מתחזק את התקווה הפלשתינית שאמריקה תדכא את ישראל בשבילם. הוא מבזבז את זמנם היקר של נציגי הממשל. הוא מסיט את תשומת הלב ממהות הסכסוך: הסירוב הפלשתיני להכיר במדינה היהודית ובמקומה הבלתי מעורער במזרח התיכון.
על הממשל הבא להכיר בכך שנצחיות הסכסוך נעוצה בעמדה הפלשתינית.
יש להכיר בכך שאסטרטגיית המלחמה הפלשתינית היא עתה בתמורתה השלישית. הניסיון הראשון כלל התקפה צבאית ישירה של כל צבאות ערב במטרה לכבוש ולהכחיד. גישה זו קרסה עם התבוסה הערבית של 1967. התמורה השנייה הייתה של טרור בניסיון לערער את הביטחון ולגרום לעזיבה המונית - וגם זו נכשלה. עכשיו אנו עדים לתמורה השלישית: חיסול הלגיטימיות של מדינת היהודים: הפיכתה למדינה מצורעת בקהילה הבינלאומית, ובכך להחלישה עד לחיסולה. האמצעים משתנים, אך המטרה נותרת ללא שינוי. "תהליך השלום" נותן גושפנקא לאסטרטגיית הצרעת. ממשל אובמה שיתף פעולה עם אסטרטגיה זו בכך שהאשים את ישראל בכשלון "תהליך השלום".
מנדלבאום מייעץ לממשל האמריקני הבא לוותר על תהליך השלום לחלוטין. ואם לאו, אם יתעקש להמשיך בו, עליו לדבר אמת: להטיל את האשמה לכשלונו עד עתה על הפלשתינים; לדרוש מן הפלשתינים הכרה במדינת הלאום של העם היהודי ובזכותה לקבוע את הרכב אזרחיה, כלומר עריכת שינוי יסודי בעמדה הפלשתינית, וויתור גורף על מה שקרוי זכות השיבה לפני כל חידוש של תהליך השלום. זכות זו אינה קיימת, לא חוקית ולא עניינית. תביעה זו היא ביטול הריבונות של ישראל, וככזו היא פסולה על הסף.
בתהליך השלום הוגדרה בעיית הפליטים כנושא לדיון לשלב סופי, אחרי גבולות, אחרי ירושלים. ולא היא. זוהי הסוגיה הראשונה שיש לדרוש מהפלשתינים לוותר עליה לפני כל דיון. שכן הדיון בסוגיה זו הוא למעשה דיון בלגיטימיות של ישראל, דיון שהוא מעיקרו פסול. ללא סילוק מכשול זה, תהליך השלום פסול מעיקרו ואין לעסוק בו.
את העצה הזו יכול כיום מנדלבאום להפנות גם לאירופה המוצאת את עצמה תחת פלישה של האיסלאם ומול התביעה הבלתי מתפשרת מצד האיסלאם שמדינות היבשת יוותרו על ההגנה על הרכב אוכלוסייתן.
עוד לא יבשה הדיו האלקטרונית על המסמך דלעיל, והמתמודד לנשיאות ארצות-הברית
דונלד טראמפ הוציא את נייר העמדה שלו בנושאי מדיניות חוץ. חלק לא קטן ממנו הוקדש למזרח התיכון, שבו השקיעה אמריקה לשווא הרבה דם ודמים.
ראשית, דורש טראמפ ניעור יסודי של מדיניות החוץ. מה שהיה לאורך תקופות כהונתם של שבעה או יותר ממשלים, לא יהיה.
שנית, הוא קובע כי אמת המידה היחידה לכל נדבך במדיניות החוץ היא התרומה לבטחונה ושגשוגה של אמריקה. הדאגה לביטחון גבולותיה של ארה"ב קודם לביטחון גבולות של מדינות בניכר.
שלישית, שלילת המשימה של הפצת הדמוקרטיה למקומות, מדינות ועמים שאינם חפצים בכך בעצמם.
רביעית, חיזוק בעלות-בריתה של ארה"ב והפסקת החנופה לאויבים. ישראל - בעלת הברית היחידה שמזכיר טראמפ - מגדולות ידידותינו, מגדל של צדק ושלום, נזנחה והושפלה כאילו היא האחראית לחוסר התקדמות ב"תהליך השלום", בעוד שאירן זוכה לכל החנופה. זה המצב הנוכחי והוא ישתנה בתכלית.
חמישית, ארה"ב מצוייה במלחמה נגד האיסלאם הקיצוני. האויב הנאצי נוצח. הקומוניסטי למעשה נכנע. עכשיו האויב בעין הוא האיסלאם הקיצוני. למלחמה נכנסים כדי לנצח, לא כדי לבנות אומה. שיתוף הפעולה נגד האיסלאם הקיצוני חובק עולם, כולל יריבות כמו רוסיה וסין.
שישית, משא-ומתן אינו מטרה אלא אמצעי. אם האמצעי אינו משרת את המטרה, יש לקום וללכת (או במילותיו של
בנימין נתניהו: עדיף בלי עסקה מעסקה רעה).
שביעית, טראמפ יקדם את ערכי המערב, ולא ערכים אוניברסליים שאינם באמת אוניברסליים.
ראוי לשים לב כי בסדר היום של טראמפ אין כלל עיסוק ב"תהליך השלום". למעשה הוא שולל את ה"תהליך" מעיקרו, אם כאמצעי שקידם חוסר צדק כלפי ישראל, ואם כמטרה בפני עצמה.
יש מתאם טוב מאוד בין האקדמיה של מיכאל מנדלבאום לבין המדיניות המוצהרת של ממשל טראמפ, אם יקום. ואילו החלופה לממשל טראמפ היא גרועה ביותר: עוד מאותו דבר.
הייתכן שהשכל הישר ישוב להיות אמת המידה של מדיניות החוץ האמריקנית במקום "ערכים אוניברסליים" ותמיכה אוטומטית בשקר המוסלמי?
ששת החדשים הבאים יגידו.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
