|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ערביי הארץ הם ראש חץ במלחמתם בשיבת ציון ● לא לחינם מוקדש עיקר מאמציהם לירושלים ולהר-הבית ● ההתנגדות לכל שינוי בהר היא דרכם להשיג הישגים, בשל חולשות ממשלות ישראל לדורותיהן וגם בשל הפחד התהומי של העילית החילונית בישראל
|
|
[צילום: הדס פרוש, פלאש 90]
|
|
|
|
|
לא מגנומטר, לא מצלמות ולא עניינים שוליים אחרים התופסים את תשומת הלב התקשורתית הם הסיפור האמיתי. על הפרק עומדת שאלת ריבונות היהודים על ארצם, במיוחד בירושלים ובהר-הבית, שממנה תוצאות ל"אמיתות האמונה" כפי שהאיסלאם רואה זאת כיום. משום כך, אסור להיכנע לתעמולה ולמניפולציות של הוואקף ואישי ציבור מוסלמים. אין מה לחשוש מאיומי "קול הרעם". זו דרכם מאז ומתמיד.
עם שיבתנו ארצה בדורות האחרונים, היה ברור שלא נסתפק בפתח תקוה, בעמק יזרעאל ובתל אביב. "עין לציון צופייה", ובציון ניצב על מקום געגועינו בית יראתם של המוסלמים. הערבים מדברים על "כיבוש" מזרח ירושלים. צודקים. הכיבוש החל בשנת 638 כשעומר בן אל-ח'טאב נכנס לירושלים ככובש זר שהשליט את האיסלאם על המרחב. עבד אל-מלכ אבן מרואן בנה ב-691 את כיפת הסלע על מקום מקדש שלמה, והמחיש את תפיסת החילופין של האיסלאם, שלפיה הם יורשיה החוקיים של היהדות. אפילו מוחמד לא יכול היה לעלות אל השמיים, לפי מסורות מוסלמיות מאוחרות, אלא רק דרך ירושלים ומקום מקדשנו.
המסורות המוסלמיות מצטטות יהודי מומר ששמו כעב אל-אחבאר, ידידו של מוחמד, שאמר: "כתוב באחד מספרי הקודש: אירוסלאים, והיא בית אל-מקדס, והסלע הנקרא 'ההיכל' - אשלח אלייך את עבדי, עבד אל-מלכ, שיבנך ויקשטך, השב אשיב אל בית אל-מקדס את מלכותה הראשונה ואכתירנה בזהב, בכסף ובפנינים; שלוח אשלח אלייך את ברואי וצור אצור על הסלע את כיסא כבודי, שכן אני אללה, הריבון, ודוד מלך בני ישראל".
המסורת הזאת הציקה למוסלמים רבים ("דוד מלך בני ישראל"!), אבל מלמדת בקטנה על יחס האיסלאם ליהודים כמי ששואב מהם לגיטימציה. בחלקים מסוימים, הקוראן מכיר בזכות היהודים על ארצם ובשיבתם אליה ביום מן הימים! כך בסורה י"ז: "ואחר-כך אמרנו לבני ישראל: 'התנחלו בארץ ישראל, וביום האחרון תופיעו בפנינו יחדיו'". עברו מאות שנים והיהודים אכן חזרו לארץ, אולם המוסלמים מתכחשים לנבואותיהם ורואים בתחיית העם היהודי וקימום אמונתו קריאת תיגר על הדומיננטיות המדומה של דתם.
ערביי הארץ הם ראש חץ במלחמתם בשיבת ציון. לא לחינם מוקדש עיקר מאמציהם לירושלים ולהר-הבית. ההתנגדות לכל שינוי בהר היא דרכם להשיג הישגים, בשל חולשות ממשלות ישראל לדורותיהן וגם בשל הפחד התהומי של העילית החילונית בישראל - המגיבה בקביעות בתבהלה - מפני התפרצות "העוקץ האפוקליפטי" וחזרת האמונה ורעיונות הרוח הדתיים של עמנו אל מרכז השיח התרבותי והפוליטי (פולמוס ההדתה הטיפשי מהדהד את הפחד העמוק הזה, שאין לזלזל בו). הר-הבית הוא המסמן הראשי של המגמה הזאת. העמידה שלנו על הריבונות המדינתית בהר חיונית לעמידה הכוללת על זכותנו על הארץ.
|
| תאריך:
|
23/07/2017
|
|
|
עודכן:
|
23/07/2017
|
|
דרור אידר
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
זה לא ההדתה,
|
23/07/17 10:28
|
|
|
|
|
|
רפי לאופרט
|
24/07/17 17:13
|
|
|
|
|
|
רפי הנכבד
|
24/07/17 17:38
|
|
"מדינות ערב חזקות בפרסום הודעות גינוי ובהפצתן בטוויטר ולא במעשים נגד ישראל". כך אמר לי השבוע גורם פלשתיני בכיר בתנועת פתח בהתייחסו למשבר סביב סוגיית סגירת מסגד אל-אקצה בעקבות הפיגוע הנפשע בשער האריות והצבת גלאי המתכות בשערי הר-הבית. דבריו נאמרו לאחר הפרסום ב-18 ביולי בעיתון הסעודי "אילאף", כי מלך סעודיה סלמאן בן עבד אלעזיז פנה לארה"ב, בניסיון לפתור את המשבר של סגירת מסגד אל-אקצה בירושלים לאחר הפיגוע, וביקש ממנה שישראל תפתח את המסגד לתפילה.
|
|
|
|
|
עימות בין לשכת ראש הממשלה ושר החוץ, בנימין נתניהו, לנשיא המדינה ראובן ריבלין, על-רקע החרות שנתן לעצמו האחרון להתערב בעניין מדיני מובהק בניגוד לעמדת הממשלה.
|
|
|
|
|
ב-1994 חתמה ישראל על הסכם שלום עם ירדן. בעשותה כך השלימה ישראל עם קריעת עבר הירדן המזרחי מארץ ישראל השלמה באמת, התנ"כית והמנדטורית, על-ידי צ'רצ'יל ב-1922 והכירה במצב של שתי מדינות, שני עמים, שתי גדות. בכך מבחינתה בוצע "פתרון" שתי המדינות. כל הדרישות מישראל מאז ועד היום מטרתן לגזול מישראל את כבשת הרש המצומצמת שנותרה בשליטתה, כחמישית מהארץ ההיסטורית.
|
|
|
|
|
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין תקף (יום ב', 17.7.17) את יו"ר הפרלמנט הירדני, עאטף א-טרוואנה, בעקבות דברים שנשא בפרלמנט ובהם שיבח את מבצעי הפיגוע בהר-הבית ביום שישי.
|
|
|
|
|
ספרו של עובדיה ירושלמי "חמש הדקות הארוכות "(בהוצאת אחיאסף) החזיר אותי 50 שנים אחורה, לתקופה שבה ריכזתי באגף המזרח התיכון במשרד החוץ את נושא יהודי ערב במהלך מלחמת ששת הימים ולאחריה. בראש האגף עמד אז הסמנכ"ל שלמה הלל, לימים שר ויו"ר הכנסת, ובראש מחלקת מזרח התיכון עמד שאול בר חיים. היו אלה ימים ולילות של חרדה ושל פעילות דיפלומטית כדי לסייע לקהילות היהודיות הקטנות שנותרו במדינות ערב והפכו כמו בכל מלחמות הערבים בישראל לשעיר לעזאזל, כנקמה על תבוסת צבאותיהם. מחשש לפגיעה ביהודים, הפעילות הדיפלומטית התנהלה בחלקה בדיסקרטיות. סייעו לנו במשימת ההצלה מדינות ידידויות, ארגונים בינלאומיים, הצלב האדום הבינלאומי, ארגונים יהודיים בארה"ב ובאירופה ואישי ציבור, שנרתמו למשימת ההצלה של שאריות הפליטה של הקהילות היהודיות במדינות ערב.
|
|
|
|
|
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
