מותר לצאת מתוך הנחה שבסופו של דבר יהיה כתב אישום נגד בנימין נתניהו; השאלה הגדולה היא מה ייטען בו. הנחת היסוד שלי מתבססת על העובדה, שאפילו לפי גרסתו של נתניהו עצמו – הוא עבר לכל הפחות על חוק המתנות, בכך שקיבל סיגרים ושמפניה מארנון מילצ'ן ולא דיווח עליהם. אך האם מעשיו הגיעו עד כדי קבלת שוחד, או לפחות עד כדי מרמה והפרת אמונים?

חוק המתנות הוא אומנם בעל היבטים פליליים, אבל במהותו הוא טכני-מינהלי. אם זה כל מה שיישאר מהתיק, נתניהו יעשה בחוכמה אם יודה וישלם קנס. איש לא יטען שמדובר בעבירה שיש עימה קלון, כך שלפחות מבחינה משפטית – לא ניתן יהיה לדרוש ממנו להתפטר. השאלה הציבורית – האם ראוי שאדם תאב בצע ובעל שיקול דעת לקוי יהיה ראש הממשלה – היא אחרת ותוכרע על-פי אינטרסים פוליטיים של משה כחלון, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט. מכל מקום, כרגע האפשרות הזאת נראית קלושה עד חסרת סיכוי; המשטרה אפילו לא הזכירה את חוק המתנות בסיכום שלה.

בקצה השני של הסקאלה מצויה עבירת השוחד. על פניו, נתניהו ביצע אותה – ולכן עליו מוטל הנטל להוכיח את ההפך. הפסיקה קבעה חזקה לפיה מתת לעובד ציבור או נבחר ציבור, כאשר אין המדובר במשהו סביר בנסיבות חברתיות-משפחתיות שגרתיות, הוא תמורת פעולה הקשורה במילוי תפקידו. אם אכן מדובר במיליון שקל, כפי שטוענת המשטרה, אלו ודאי לא מתנות בין חברים. ההסתרה של המתנות הללו פועלת עוד יותר לרעתו של נתניהו, שאינו יכול לטעון שהוא חסר ניסיון, טיפש או נעדר יועצים.

שימו לב: לא צריך להוכיח שנתניהו העניק משהו בתמורה; עצם קבלת המתנות – היא היוצרת את עבירת השוחד. גם לא צריך להוכיח שמילצ'ן התכוון לתת שוחד; עצם הנתינה – היא העבירה. כעת על נתניהו להוכיח שהכל נעשה מתוך חברות ארוכת שנים, וזה לא יהיה קל – במיוחד כאשר לטענת המשטרה הוא פעל בצורה ממשית לטובתו של מילצ'ן.

יש שופטים שיאמרו שבכלל לא צריך לראות תמורה, אלא די במתן המתת; זו הייתה גישתו של דוד רוזן בתיק הולילנד. שופטים אחרים יבקשו לראות את התמורה כחיזוק לטענה שמדובר בשוחד, וכאן יהיה צורך להוכיח קשר בין המתנות לבין ארבעת מסלולי הסיוע שמנתה המשטרה. סביר להניח שאביחי מנדלבליט ייצא מתוך נקודת הנחה שיהיה על התביעה להתמודד עם שופט מהסוג השני, ושתוכל להוכיח מה עבר בראשו של נתניהו כאשר פעל בצורה הנטענת. לא קל, אבל אפשרי – אך כאמור גם לא חיוני כדי לבסס עבירת שוחד. בכל מקרה, נתניהו לא ישרוד כתב אישום על שוחד.

עבירת המרמה והפרת האמונים נמצאת באמצע. עצם העובדה שנתניהו עסק בתפקידיו הממלכתיים בעניינים הנוגעים למילצ'ן ולא דיווח על החברות ובוודאי שלא דיווח על המתנות – היא היוצרת עבירה זו. לא משנה האם מניעיו היו זכים וטהורים; אסור היה לו לעסוק בעניינים כאלו בלי היתר משפטי מפורש, שמן הסתם היה כולל הסדר למניעת ניגוד עניינים. כמו בנושא המתנות, גם כאן לכאורה גרסתו של נתניהו עצמו – כולל דבריו הפומביים לאחר פרסום הודעת המשטרה – מפלילה אותו. האם יוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה עם כתב אישום כזה? ספק.

הפרק הנוגע לנוני מוזס קל יותר, אולי אפילו קל בהרבה, מבחינתו של נתניהו. יש קושי אמיתי לטעון שהוא דיבר ברצינות על שוחד, כאשר הוא יודע שהשיחות מוקלטות; ונגיד שהצעת השוחד עלתה במפתיע – מדוע לא הורה לארי הרו להשמיד את ההקלטות? יש קושי גדול לטעון שנתניהו קידם את חוק ישראל היום, כאשר העובדות הידועות לכל הן הפוכות. נתניהו גם צודק בתהייתו, מדוע לא נחקרו עשרות שרים וחברי כנסת בעבר ובהווה, אשר חתמו על החוק והצביעו בעדו, כאשר במקביל הם מקבלים תקשורת מלטפת מידיעות אחרונות. ההימור שלי: הפרק הזה יפול בשימוע.

מצבו של מוזס בפרשה זו קשה הרבה יותר. הוא יתקשה לטעון שרק העמיד פנים, כאשר הכל יודעים מהם האינטרסים שלו ושהוא עמד מאחורי חוק ישראל היום. מאחר שעבירת השוחד אינה מצריכה דו-צדדיות – אפשר להעמיד לדין רק את המציע או רק את המקבל – מוזס בבעיה חמורה.

בשבועות האחרונים חזר נתניהו שוב ושוב על המנטרה, לפיה "60% מתיקי המשטרה מסתיימים בלא-כלום". מבחינה עובדתית, רק 15% מהמעצרים מבשילים לכתבי אישום, כך שניתן לטעון ש-85% מהתיקים מסתיימים בלא-כלום. אבל – וזה הנתון הרלוונטי היחיד – שיעור כתבי האישום בעבירות צווארון לבן בכלל ובעבירות שחיתות בפרט, גבוה בהרבה. אין נתונים רשמיים, אך כל מי שקצת קורא ושומע יודע שזהו המצב. ושיעור ההרשעות בתיקים הללו גם הוא גבוה מאוד. קשה מאוד להיזכר בתיק שחיתות שהסתיים בזיכוי מוחלט.

הדבר נובע מכך שהחקירות הללו מבוצעות בידי בכירי החוקרים ומלוות בידי בכירי הפרקליטים, ההחלטות מתקבלות בדרגים גבוהים (בעניינו של נתניהו – בדרג הגבוה ביותר) ובניהול המשפטים מושקעים משאבים רבים. כך ראוי שיהיה במדינה חפצת חיים, שאם לא כן – השחיתות תחסל אותנו מבפנים. כדאי לנתניהו לחשוב על אריה דרעי ושלמה בנזרי ואברהם הירשזון ואהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי ושלומי לחיאני ועוד רבים ולא-טובים.

מאידך-גיסא, התגובה של נתניהו על פרסום הסיכום הייתה מחושבת, לא מתלהמת והתמקדה בטענות עובדתיות שעל פניו יש בהן היגיון. נכון, סייעתי למילצ'ן בנושא הוויזה – בדיוק כמו שמעון פרס וכמו שעזרתי לאחרים שעזרו למדינה. לא נכון, בחוק מילצ'ן עסקו משרדי האוצר והמשפטים. לא נכון, אני הובלתי את ההתנגדות לחוק ישראל היום. נתניהו משדר מסר של עסקים כרגיל ושל כוונה למלא את ימיה של הממשלה ואף לנצח בבחירות הבאות. שאלה נפרדת היא, האם יצליח לעמוד בכך. שוב, המפתח מצוי בידי שותפיו הקואליציוניים – שכל אחד מהם יעשה את חישוב הכדאיות האנוכי שלו. נכון לעכשיו, לאיש מהם אין אינטרס ללכת לבחירות. אבל בפוליטיקה, חודש הוא טווח ארוך.

דומה שבכל תולדותיה של ישראל, לא היה אדם שעורר תגובות כה קיצוניות כמו בנימין נתניהו. חסידיו הולכים איתו גם כאשר הוא טועה, מכזב ומשקר. הם יתמכו בו אפילו אם יתברר שהוא סוכן אירני. מתנגדיו לא יזקפו שום הישג לזכותו. הם ייצאו נגדו אפילו אם ישכין שלום בין הקוריאות וימצא תרופה לסרטן. אמצע – כמעט ואין. להתייחס ל-issue ולא לאיש – כמעט לא קיים.

לכן, אין לי שום כוונה לקרוא את המוני התגובות שהציפו אותנו כל הערב וכל הלילה, ואני מציע גם לכם לחסוך לעצמכם את הזמן. הרי כל אחד מאיתנו יכול לכתוב כמעט במדויק את מה שיגידו מירי רגב וזהבה גלאון, ולצטט מראש מילה במילה את מה שיאמרו אנשי ביתן 10 ומפגיני פתח תקוה. כנ"ל לגבי עיתונים ופרשנים: סימה קדמון תטען שנתניהו צריך ללכת הביתה, דרור אידר יטען שמדובר ברדיפה. בקיצור: חבל"ז.

אי-אפשר להתעלם מסימן השאלה הגדול המרחף מעל סיכומי החקירות, בשל חלקם של רוני אלשיך ורוני ריטמן בהחלטות אלו. כאשר המפכ"ל ומפקד להב טוענים שנשוא החקירה פעל נגדם – הם לא יכולים ליטול חלק בהחלטות בעניינו. נקודה, סוף פסוק, סימן קריאה. העובדה שהם כן עשו זאת, יוצרת לכאורה עבירה של הפרת אמונים מצידם – משום שהם נוגעים אישית בדבר.

ריטמן הטריד מינית קצינה ושיקר בחקירת מח"ש. אלשיך נתן לו גיבוי על בסיס מצע עובדתי חסר יסוד, נזף בו כמי שכפאו שד "מתוך אמפטיה וצער" וביזה את בג"ץ. ושני אלו זרקו רפש בראש הממשלה, כאילו הוא שתפר את התיק לריטמן וניסה לפגוע בקצינים בכירים אחרים. אלשיך וריטמן לא הציגו שמץ ראיה לטענות שלהם, התעלמו מכך שלוחות הזמנים סותרים אותם, לא פתחו בחקירה – וכמו צמד סחטנים שמרו את ה"מידע" הזה ליום המתאים בו יוכלו להשתמש בו.

ריטמן היה צריך לעוף מהמשטרה ואלשיך היה צריך לעוף בעקבותיו – רק על פרשת ההטרדות. במקום זאת, ריטמן קיבל עוד חודשיים בראש להב וימשיך להיות קצין בכיר במשטרה ישראל, בראשה ימשיך לעמוד אלשיך. ואלו מתיימרים לקבוע האם יש ראיות נגד ראש הממשלה. מגעיל.

כתבתי בעבר, שאביחי מנדלבליט יצטרך לקבל למעשה לבדו את ההחלטה בתיקי נתניהו: על אלשיך וריטמן כבר דיברתי, ועל שי ניצן לא צריך לדבר. באותו מאמר שכחתי את פרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה), ליאת בן-ארי שווקי, שהיא הפרקליטה המלווה של התיק. היושרה והמקצועיות שלה נעלות מכל ספק, ולכן מנדלבליט יכול להסתמך עליה בעיניים עצומות.

הלחץ על מקבלי ההחלטות ברחוב סלאח א-דין רק ילך ויגבר, בעיקר מצד מי שרוצים לראות את נתניהו תלוי בכיכר העיר. גם הם בני אדם וגם להם יש ילדים, וככל שירצו להתעלם מרעשי הרקע – זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. לכן, לטובתם ולטובת ההליך ולטובת שלטון החוק ולטובת המדינה – רצוי שההחלטה תתקבל בהקדם האפשרי.