בעיניים מערביות, עצם הרעיון של התערבות רוסית בבחירות בארה"ב נראה מסוכן ואפילו ביאזרי. אבל בעיניו של ולדימיר פוטין ובפריזמה של ההיסטוריה הרוסית, זה נראה כמעט טבעי – כותב גדעון רקמן בפייננשל טיימס. הרי ברית המועצות – בה גדל פוטין – נולדה כך: גרמניה החזירה לרוסיה את ולדימיר לנין, כדי שיגיע איתה להסכם שלום במלחמת העולם הראשונה, והשאר הוא היסטוריה.

מאה שנים מאוחר יותר, התייצב פוטין מאחורי הקמפיין של דונלד טראמפ מסיבות שאינן רחוקות מדי מאלו של גרמניה ב-1917. פוטין שנא את העיצומים שהוטלו על ארצו בשנת 2014, קישר אותן עם הילרי קלינטון וידע שטראמפ תומך בהפשרת היחסים עם רוסיה.

היה עוד שיעור שיכול היה ללמוד פוטין מההיסטוריה, והפעם – מקריסתה של ברית המועצות. לאורך המלחמה הקרה התכוננו המזרח והמערב למאבק צבאי – קרבות טנקים ענקיים בלב אירופה או קטסטרופה גרעינית. אבל לבסוף ניצח המערב בלי לירות אפילו ירייה אחת: השיטה הסובייטית קרסה מבפנים. גם מאבקי המאה ה-21 – בין ארה"ב לרוסיה ובין סין לאיחוד האירופי – לא יוכרעו בשדה הקרב אלא על-פי העוצמה הפנימית.

עד לאחרונה היה ברור שארה"ב תנצח בקלות בתחרות הזאת, שכן עיקר כוחו של המערב הוא ביציבות של המשטרים הדמוקרטיים השוררים בו, לצד עוצמתו הכלכלית. "החרות עובדת", קבע בביטחון רונלד רייגן. אבל בעידן טראמפ, אי-אפשר לקחת כמובנת מאליה את ההנחה שהמערכת האמריקנית יציבה יותר מאשר יריבותיה. הקיטוב במערכת הפוליטית שלה כל כך עצום, עד שאפילו עיתונים מהזרם המרכזי כמו ניו-יורקר ופוריין פוליסי העלו את החשש של מלחמת אזרחים שנייה; פוריין פוליסי נותן לזה סיכוי בלתי מבוטל של 35%.

לרוסים יש שתי תשובות לטענה לפיה פעלו כדי להקצין עוד יותר את חילוקי דעות בתוך ארה"ב. ראשית הם אומרים, שרוסיה פשוט מגיבה על עשורים רבים של מאמצים אמריקניים לערער משטרים שלא נראו לוושינגטון. שנית, הדמוקרטיה האמריקנית כנראה במצב באמת גרוע אם מבצע רוסי בתקציב חודשי של 1.25 מיליון דולר יכול לערער אותה. יש אמת בשתי הטענות, כותב רקמן. מערכת שבחרה פעמיים בתוך 16 שנים לנשיא את המועמד שקיבל פחות קולות, לא יכולה לטעון שהיא במצב טוב.

לקח נוסף מהמלחמה הקרה הוא שמשמעות הפתיחות האמריקנית היא שבעיותיה גלויות לעין. ברית המועצות הציגה פסאדה של הצלחה כלכלית וטכנולוגית, הגזימה בתיאור חולשותיו של המערב והתעלמה מהחולאים שלה עצמה. משהו דומה קורה כעת: קשה להסתיר את התיפקוד הלקוי של ארה"ב בעידן טראמפ, אבל החולשות הפנימיות של יריבותיה חמורות עוד יותר, גם אם קשה להבחין בהן.

נושא הקשיים הסמויים נכון בעיקר לגבי סין, טוען רקמן, שכיום היא היריבה העיקרית של ארה"ב. סין המודרנית מציגה לעולם פנים מרשימות, אבל היא גם מומחית בהסתרת קשייה הפנימיים: החל ממתחים איזוריים בטיבט וב-שינגיאנג וכלה בחולשות במערכת הפיננסית. סין גולשת משליטה של מפלגה אחת לשליטה של אדם אחד (שי ג'ינפינג); בעבר זה לא נגמר טוב.

גם פוטין יישאר בשלטון וינצח בקלות בבחירות-הדמה שיתקיימו בחודש הבא. אבל נסיונו להגביר מחדש את תפקידה של רוסיה בזירה הבינלאומית ייתקל באותן חולשות שפגעו בבריה"מ: כלכלה קטנה מדי ובלתי יעילה שאינה יכולה לתמוך בשאיפות הגלובליות שלו. והן רוסיה והן סין ניצבות בפני בעיות דמוגרפיות ארוכות טווח. פוטין יודע שלרוסיה יש בעיות, אבל מבחין בכך שאלו של ארה"ב חמורות לא פחות. לכן הוא אימץ אסטרטגיה של "האחרון שיישאר על הרגליים": מטרתו היא לנצל את חולשות המערב, לפני שאלו של רוסיה יגברו עליו.