פקיעין, ראשי חודשים וטקס המשואות

אנחנו יוצאים מהשבוע שחל בו יום השואה ונכנסים לשבוע חדש. מתחיל חודש חדש. ראש חודש אייר בימים ראשון ושני. את השבוע נחתום ביום העצמאות השבעים שלנו.

נתחיל בחדש הישן. כל שלושים יום (בערך) מתחדש לו חודש חדש. בימים ההם היה יושב בירושלים בית הדין הגדול וקובע את תחילתו של החודש החדש ("קידוש החודש" בטרמינולוגיה הלכתית) על-פי עדים שהיו באים ומעידים שראו במו עיניהם את "המולד", כלומר את הופעתו החדשה של הירח אחרי שסיים את סיבוב החודשי סביב כדורנו. אחרי חקירה מקיפה של שני העדים קיבל בית הדין החלטה שביום הזה מתחיל לו חודש חדש. וזה מושך אחריו את כל תאריכי החודש החדש ומועדיו (במקרה שישנם כאלה בחודש הנוכחי).

יש לעניין הזה השפעה מכרעת, למשל באיזה יום בדיוק יחול יום הכיפורים! את העובדה החשובה הזאת צריכים לדעת כל היהודים, כולל אלה שגרים בכל מרחבי הארץ ואלה שלא גרים בארץ ישראל. המשנה מתארת בצורה מפורטת כיצד עברה ההודעה החשובה על היות היום הזה הראשון לחודש, מהעיר ירושלים לידיעת כולם באמצעות השאת משואות על ראשי ההרים: "כיצד היו משיאין משואות? מביאים מוט ארוך של ארז, ומקלות עץ דקים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, וקושרם בחבל בראש המוט, ועולה לראש הר הזיתים ומדליק בהם אש, ומוליך ומביא את המוט הבוער מצד אל צד, ומעלה ומוריד אותו, עד שהוא רואה את חברו שהוא עושה כך בראש הר סרטבא" וכו'. וכך באמצעות האיתות הזה ידעו כולם על תחילתו של החודש החדש.

כך היה בשלב הראשון. בהמשך השנים עם הפסקת פעילותו של בית הדין בירושלים, עברה קביעת ראשי החודשים שינוי. מכאן ואילך נקבעה שיטת חישוב לוח השנה העברי על-ידי הלל נשיאה (שהיה מצאצאי רבי יהודה הנשיא). מאז ועד ימינו נקבעים ראש החודשים על-פי חישובי הלוח הללו. כך שכיום אנחנו לא מצפים לקביעת ראש החודש מפיו של בית הדין שבירושלים. לכאורה אנחנו מסתפקים בהסתכלות על לוח השנה שתלוי אצלנו בבית במטבח על המקרר... אבל, שימו לב לנקודה העקרונית שמכניס לנו כאן לתמונה הרמב"ם.

תזכורת דוממת

האמנם מקור קדושתם ומשמעותם של תאריכי החגים וכל שאר התאריכים החשובים שבכל חודש וחודש, יונקים היום אך ורק מהסתכלותנו על לוח השנה שמצוי בכל בית בישראל?! "לא", אומר הרמב"ם, הכל בעצם ממשיך מכוחו ומכח כוחו של אותו בית הדין הגדול שישב בירושלים בימים ההם והוא הוא מקור ההשראה והכל נמשך ממנו עד היום הזה. וכאן מוסיף לנו הרמב"ם עוד אמירה חשובה ומפתיעה: דעו לכם כל יהודי הגולה (והרמב"ם כידוע כמו כל יתר אחיו היהודים חי לו באותן שנות הגלות הרחק מארץ ישראל. מי ששכח במקרה את הגלות הארוכה, יכול היה לקבל תזכורת דוממת ומדממת ביום השואה...), כל החגים וכל המועדים שאתם חוגגים גם אי-שם בחו"ל, בזמן שבירושלים כבר לא יושב לו בית הדין הגדול, כוחו ממשיך להשפיע אל הלוח העברי שלנו בזכות אותו קומץ יהודים שמתגורר בארץ ישראל.

ומכאן מסיק הרמב"ם מסקנה נחרצת: "אלו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל הנה חשבוננו זה (=הלוח העברי) לא יועילנו כלום בשום פנים לפי שאין לנו לחשב חודשים בחוצה לארץ". בלי יהודים בארץ ישראל אין יום כיפור, לא פסח לא שבועות ולא חנוכה! אגב כנראה שרעדה ידו של הרמב"ם כשהוא העלה בקולמוסו את האפשרות להיעדרות יהודים מארץ ישראל ולכן הוא מיד הוסיף במאמר מוסגר את המשפט הבא: "חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותה האומה מכל וכל"! לא ייתכן שלא יישאר אף יהודי בארץ, גם בתוככי מעמקי שנות הגלות.

ועכשיו נקפוץ בזמן לעבר יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל המתחדשת. בטקס הדלקת המשואות תדליק בין היתר גברת מרגלית זינאתי מפקיעין. זאת היהודיה היחידה בפקיעין. תיקון טעות: האישה הזאת, המשפחה הזאת שמעולם לא עזבה את ארץ ישראל, היא זו שנשאה על גביה את כל הציבור היהודי במרחבי הגלובוס בכל שנות הגלות. לולא נוכחותם של יהודים שכאלו, כפי שמלמד הרמב"ם, לא היו לנו זמנים ומועדים חגים ותאריכים משלנו. הזמן היהודי היה קופא. כל ההתחדשות מדי חודש בחודשו היא פרי הנוכחות הנצחית הזאת של הזינאתים כאן בארץ מדורי דורות.

את משואות ראשי החודשים שהיו משיאים בראשי ההרים מביאה מרגלית זינאתי באמצעות הרמב"ם להר הרצל ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל, שהתחדשה לה בדורנו אחרי גלות ארוכה ודווויה ונוכחות חדשה ישנה בארצנו. "שומרת הגחלת" מדליקה משואה.