כאשר ארה"ב וסין מתקרבות למלחמת סחר כוללת, שתי המדינות חייבות להביא בחשבון גם את ההיבט הביטחוני שלה – כותב אלי וויין ב-Foreign Affairs. היחסים הכלכליים בין השתיים שימשו עד לאחרונה כחסם יעיל מפני הסלמה בחוסר האמון האסטרטגי ביניהן; אם סין תשקיע פחות ביחסיה הכלכליים עם ארה"ב, היא עלולה לסכן את מדיניות החוץ האמריקנית – וזה עלול לגרום כאב ראש קשה לממשל טראמפ.

סין וארה"ב הן שותפות הסחר הגדולות ביותר זו של זו, ושתיהן אינן מתייחסות לסחר ההדדי מנקודת מבט כלכלית צרופה. דונלד טראמפ כועס על גרעון הסחר הענק של ארה"ב מול סין, אך המתחים המסחריים בין השתיים נובעים בראש ובראשונה מהתחרות בתחום ההיי-טק. ארה"ב רואה את ההתקדמות הטכנולוגית של סין כאיום על בטחונה הלאומי, בעוד סין שואפת להיות מובילה עולמית בייצור הטכנולוגי המתקדם.

נכון להיום, סין תלויה בצורה משמעותית בארה"ב בתחום ההיי-טק. הדבר הודגם היטב במקרה של חברת התקשורת ZTE, אותה האשימה ארה"ב בהפרת העיצומים על אירן וקוריאה הצפונית; איסור על פעילותה בארה"ב היה מביא לקריסתה. האיום אומנם הוסר לאחר שהחברה הסכימה לשלם קנס של מיליארד דולר, אך מנהיגי סין מבינים היטב שהמדינה חייבת להיות תלויה בעצמה ככל האפשר כדי לממש את הפוטנציאל שלה.

לקחים דומים הופקו גם אחרי משבר המטבע באזור אסיה-פסיפיק בשנות ה-90 ואחרי המשבר הפיננסי של 2008, אך כעת סין רוצה שהשינוי יהיה מהיר יותר ושהוא יתמקד בצרכיה האסטרטגיים ולאו-דווקא הכלכליים. ראשי המשטר סבורים שהמינוף שיש לארה"ב מול סין עלול לטרפד את השאיפות העומדות בבסיס התוכנית
Made in China 2025 אותה הם רואים ככזו שתבטיח את עצמאותה ושגשוגה של ארצם.

לדברי וויין, ישנם עוד גורמים – מלבד התחרות המסחרית – המקשים על סין וארה"ב לשתף פעולה. ארה"ב היא דמוקרטיה צעירה, מגוונת מבחינה גזעית המעצבת מחדש את עצמה עם כל גל של מהגרים; סין היא בת 5,000, מבוססת על בני שבט האן ושואפת לזהות אחידה. לשתיים יש השקפות עולם שונות בתכלית על משילות ומדיניות חוץ. אבל בלא הקשר הכלכלי, היחסים בין ארה"ב לסין היו מחמירים בצורה משמעותית בארבעת העשורים האחרונים; בפועל הם השתפרו.

בטווח הארוך, מזהיר וויין, היפרדות כלכלית בין ארה"ב לסין עלולה להחזיר לאחור את שיתופי הפעולה הקיימים ולערער את הסדר העולמי שנבנה לאחר מלחמת העולם השנייה. סין עלולה להפחית את תרומתה לארגונים כמו קרן המטבע העולמית, להעדיף שותפות בארגונים בהם ארה"ב איננה חברה, להגביר את מאמציה לתקוע טריז בין וושינגטון לבין בעלות בריתה באסיה, להציג את עצמה כחלופה ולנסות לאתגר אותה על בסיס אידיאולוגי.

זירה חשובה במיוחד בה יכולה סין להפריע לארה"ב היא מול קוריאה הצפונית. וושינגטון זקוקה לבייג'ינג כדי להפעיל לחץ מירבי על פיונגיאנג; סין היא שותף הסחר הכמעט-יחיד של קוריאה הצפונית. בחודש יוני כבר אמר שר החוץ, מייק פומפאו, כי יש "נסיגה מסוימת" באכיפת העיצומים על הצפון מצידה של סין ושהיא אינה חוסמת את הגבול בין המדינות כפי שעשתה לפני 6 או 12 חודשים. [השבוע אמר היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, כי קוריאה הצפונית אינה מראה סימנים של פירוק נשקה הגרעיני – א.ל].

סין גם יכולה להימנע מלהצטרף לעיצומים המחודשים של ארה"ב על אירן; היא יכולה אפילו להרחיב את קשרי האנרגיה שלה עם טהרן ולהגדיל את מכירות הנשק. בייג'ינג יכולה גם להדק את קשריה עם מוסקבה ולפעול במשותף איתה נגד האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון ובמזרח אירופה. אפשרות נוספת: להסלים את צעדיה בים סין הדרומי ובים סין המזרחי, ולהאיץ את ההכנות להתקפה אפשרית על טייוואן.

הבשורה הטובה היא, כותב וויין, שארה"ב וסין יוכלו להיפרד מבחינה כלכלית רק בצורה איטית – בהתחשב בהיקף, במורכבות ובחיבורים ההדדיים בשרשרת האספקה העולמית. היקף הסחר ההדדי בין השתיים הוא 635 מיליארד דולר. הן אינן יכולות להגביל אותו באמצעות מכסים בלא לשנות מן היסוד את מערכת הסחר העולמי ששתיהן מסתמכות עליה.

עם כל זאת, כוחה הכלכלי של סין מול ארה"ב גדל משמעותית בעשור האחרון וצפוי לגדול עוד יותר. הנשיא שי ג'ינפינג הכריז באוקטובר שעבר, ש"איש אינו צריך לצפות מסין לבלוע כל מה שנוגד את האינטרסים שלה". במילים אחרות: צפו לעלייה הן ביכולתה והן בנכונותה של סין להתמודד עם היפרדות כלכלית מארה"ב. ייתכן מאוד שזה בדיוק מה שטראמפ רוצה – אבל הוא וממשלו חייבים לעצור ולחשוב על ההשלכות הביטחוניות.