בשנות ה-50 וה-60 למאה הקודמת רווחה בין המזרחנים שלנו האימרה: "איננו יודעים מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום הסכם שלום, אבל אנו יודעים מי תהיה השנייה". זוהי לבנון הקטנה, מדינה מפוצלת ושסועה בין מוסלמים לנוצרים, בין שיעים לסונים, בין דרום לצפון, בין מערב למזרח. אומנם היא הייתה בית היוצר ללאומיות הערבית המתעוררת בראשית המאה העשרים, אבל חיפשה לרוב את השקט והשלווה, את החיים הטובים.
עם השנים אימרה "מזרחנית" הזויה זו נתבדתה לחלוטין. לא רק שהמדינה השנייה שכרתה עימנו הסכם שלום הייתה ממלכת ירדן, אלא שמלבנון, שנחשבה למדינה מתונה יחסית, נשקף כיום האיום הגדול ביותר על אזרחי ישראל, אלה שבחזית ואלה שבעורף.
כדאי עם זאת להזכיר הסכם שנחתם במאי 1983 בין ישראל לבין "ממשלת הרפובליקה של לבנון", אך החזיק מעמד פחות משנה. מעבר למלים היפות על מחויבות לשמירת הגבול וכיבוד הטריטוריה של כל צד, מדבר ההסכם על "התחייבות הדדית למניעת פעילויות טרור משטחה של כל מדינה, או סיוע דרך צד שלישי לפגיעה בה". אוי האיזון הקדוש... לבנון החלושה היא שביטלה את ההסכם, בלחץ גורמי טרור ומדינות ערב.
מזה 40-30 שנה ישראל נאלצת שוב ושוב "לטייל" בתחומי דרום לבנון, להקיז שם את דם חייליה, לשלוט תקופות ארוכות, לסירוגין, בחבלי שטח שבין גבולנו הצפוני לבין פאתי ביירות, כדי להבטיח את שלום הגליל וביטחונו. לבנון, שלא כיו"ש, איננה מבחינתנו חבלי מולדת, אין לישראל שום תביעה אידיאולוגית עליה, אבל דוקא בגלל חולשתה, האיום הנשקף ממנה מתעצם ומחייב מענה מצידנו.
ברבות השנים, יצאו משטח לבנון חוליות מחבלים שיעים להניח מארבים לכוחותינו, לרצוח את מתיישבינו. היו חדירות מן הים, פלשו גלשנים, שוגרו טילים. מאז 1982 אנחנו מתמודדים ברציפות עם האיומים מגבול לבנון. ב"רזומה" הצבאי שלנו רשומות שתי "מלחמות לבנון", כאשר פעולותינו מנחילות לנו שקט זמני, אך אינן שמות קץ אחת ולתמיד לרעה מצפון.
יתר על כן, במו ידינו החרפנו את המצב - הן בנסיגה החד-צדדית בשנת 2000, והן בהפקרת לוחמי צד"ל, משתפי הפעולה עם צה"ל.
תמונת ניצחון
כיום נחלקת לבנון לשניים - הדרום, שחולש עליו ארגון הטרור חיזבאללה, והצפון, ששולטת בו הממשלה בביירות. הממשלה מתיימרת להיות הריבון על כל השטח, אך למעשה השפעתה על המתרחש מתחת לאפה - אפסית. ארגון טרור שיעי, שהתעצם מאוד, רכש נשק מתקדם וניסיון צבאי, מאז "ברח" צה"ל בהוראת
אהוד ברק, עושה בדרום כבשלו, ממרר את חיי התושבים, ומנסה שוב ושוב להתנכל לישראל, בכל דרך ואמצעי.
את אוזלת ידה של ממשלת לבנון משקפת תוקפנות המינהרות, שצה"ל חשף בשבוע שעבר במלוא חריפותה. אחרי הצבת עשרות אלפי קני טילים התוקפניים, המחכים ל"יום פקודה", חיזבאללה כאחיו לטרור, חמאס ברצועה, משקיע גם בבניית מינהרות תקיפה. המטרה - השגת "תמונת ניצחון", רצח יהודים, חטיפת חיילים ואולי כיבוש יישוב ישראלי.
במצב האבסורדי, שנחשף קבל עולם, מעוררים גיחוך הקולות שנשמעים מביירות. לא עוד מנת הסתה של ראש ארגון הטרור שמסתתר כחפרפרת בבונקר שלו, אלא קול החולשה של מי שמתיימר להיות ראש ממשלה המהוגן והריבון על כל לבנון. זהו סעד אל-חרירי, שמיהר להודיע, כי "ממשלת לבנון מחויבת לחלוטין להחלטה 1701 ולשיתוף הפעולה והתיאום בין הרשויות במדינה לבין כוחות החרום הבינלאומיים. צבא לבנון הוא המוסמך להבטיח את שלום הגבולות, והממשלה דבקה בשמירה על ריבונותה ושלום גבולותיה".
הממשלה בבירות היא בדיחה אחת גדולה. אפילו את החלטה 1701, שקיבל האו"ם לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006, האוסרת על הכנסת כלי נשק לדרום לבנון, אינה מסוגלת ליישם אלא בהבל פה. מעלימה עין מההפרה הבוטה של כל חוק וסדר, המתרחשת מתחת לאפה. ועדיין מבחינת ישראל, היא הנושאת באחריות לכל פעילות הטרור מתוככי הכפרים השלווים בדרום.
היא תישא באחריות אם וכאשר צה"ל לא יעסוק רק בחשיפת מינהרות הנחפרות לשטחנו, אלא יעבור בלית ברירה להתקפה מכרעת, כדי לחסל את "מדינת חיזבאללה", שלוחתה של אירן. כאשר זה יקרה, גם סעד אל-חרירי (אם ישרוד עד אז ולא יחוסל כמו אביו בידי יריביו מבית), ינשום לרווחה. אז אולי תהיה לבנון המדינה הערבית השלישית שתיאות לחתום עימנו על הסכם שלום, אינשאללה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
