הכרתו של הנשיא דונלד טראמפ בריבונותה של ישראל על רמת הגולן, היא בעלת השלכות מגה-חשובות על הדיפלומטיה הישראלית-פלשתינית בהמשך הדרך. ההחלטה מאששת את חוק התשואה הפוחתת: ערבים המסרבים לעשות שלום עם ישראל מאבדים זכויות ונכסים ככל שהזמן עובר. אבו מאזן - לתשומת ליבך.

במשך 50 שנה הייתה לחאפז אסד ולבשאר אסד הזדמנויות לחתום עם ישראל על הסכם שלום שיבטיח את הריבונות הסורית על הגולן. האסדים יכלו להגיע לעסקה גם אחרי שישראל סיפחה את השטח באופן רשמי ב-1981 וגם אחרי שבנימין נתניהו נכנס לתפקיד ב-1996, אלא שהם נסוגו פעם אחר פעם. בהמשך התפורר המשטר העלאווי במלחמת אזרחים עקובה מדם, והאירנים נכנסו פנימה. כיום, ויתור מצד ישראל על הגולן גובל בטירוף.

השאלה האם למבנה הצרפתי-קולוניאליסטי הנקרא "סוריה" הייתה תביעה איתנה יותר על הגולן מאשר לישראל, במונחים היסטוריים, תרבותיים וגאו-פוליטיים – הייתה נתונה בספק לכל אורך הדרך. אבל הייתה נוסחה בשם "שטחים תמורת שלום" שצברה תמיכה בינלאומית, ועשויה הייתה לפעול לטובת משטר אסד, אילו רק היה מוכן לעשות שלום. אלא שהאסדים העדיפו מלחמה קרה, ונוסחת ה"שטחים תמורת שלום" הלכה והעלתה עובש עד שאיבדה כל רלוונטיות.

אין יותר "שטחים תמורת שלום"

לזכותו של טראמפ ייאמר, שהוא נטש כעת את נוסחת "שטחים תמורת שלום" והעמיד כנגדה לוגיקה פוליטית פשוטה: לאחר שוויתרה על הזדמנויות רבות לשלום ואיבדה כל לגיטימציה מוסרית כישות מדינתית, לא מגיע לסוריה דבר, ולהפך – לישראל מגיע ביטחון וצדק דיפלומטי. לישראל מגיע לקבל את הגולן.

החבורה הרגילה של מומחי המזרח התיכון בארה"ב מיהרה למתוח ביקורת טראמפ. ההכרזה על הגולן "גוזרת דין מוות על תוכנית השלום הישראלית-פלשתינית המיוחלת כל-כך של ג'ראד קושניר", קבעה תמרה קופמן וויטס ממכון ברוקינגס. "המהלך מסכן את תוכנית השלום של הממשל", הזהירו ריצ'רד האס מהמועצה לקשרי חוץ ודניס רוס ממכון וושינגטון. אבל המומחים האלו הבינו את העניין בדיוק הפוך! ההכרזה הנועזת של טראמפ על הריבונות ברמת הגולן, משפרת עד מאוד את הסיכויים להגיע לשלום ישראלי-פלשתיני ביום מן הימים, משום שהיא טומנת בחובה אזהרה לאבו מאזן: כניסה למו"מ או הפסד צורב.

הרי זה למעלה משני עשורים, מאז לידתו של תהליך אוסלו, שוררת כאן דינמיקה מסוכנת: הפלשתינים נוטשים שוב ושוב את שולחן המו"מ, ובאופן עלום כלשהו מחיר העסקה רק הולך ומאמיר מבחינת ישראל דווקא. הרשות הפלשתינית אינה משלמת כל מחיר על סרבנותה, ואילו ישראל מתבקשת לשלם מחיר הולך וגדל, רק כדי לשדל את הפלשתינים לחזור לתהליך ולספק את דרישותיהם.

כך היה בכל אחד מסבבי המשא-ומתן: אוסלו א', אוסלו ב', וואי, קמפ דייוויד, טאבה, אנאפוליס וג'ון קרי. בכל פעם התבקשה ישראל להסכים ליותר ויותר ויתורים. וושינגטון לחצה על ישראל לתגמל את אבו מאזן ללא הרף על הגעתו, והישארותו, סביב שולחן המו"מ. דינמיקה זו הזינה את התיאבון הפלשתיני ואפשרה לאבו מאזן לסחוט את ארה"ב וישראל פעם אחר פעם כדי לקבל "ממתקים" (דוגמת שחרור מחבלים פלשתינים מבתי הכלא הישראלים) וויתורים נוספים (40 אחוזים, ואז 80, ואז 92, ואז 95, ואז 97 אחוזים משטחי הגדה המערבית, וכן הלאה).

בכל פעם שלשלו הפלשתינים לכיסם את הוויתורים הישראלים מבלי להראות כל נכונות לפשרה על סוגיות קונקרטיות; ואחר כך הכשילו את השיחות או השתמשו בחמאס שיביא את הקץ לשיחות, תוך שהם רצים למוסדות הבינלאומיים כדי להאשים את ישראל, ואז מפרים כמעט כל מחויבות קודמת שלהם. כך קרה, שתביעות הפלשתינים לא התמתנו במהלך השנים. להפך: הן התקשחו והקצינו, תוך שהן ניזונות מאספקה יציבה של ציפיות מנופחות מצד ממשלי קלינטון, אובמה והאיחוד האירופי. הדינמיקה הדיפלומטית שנשענה על עקרון "שטחים תמורת שלום" המקודש עבדה תמיד לרעת ישראל.

דינמיקה בריאה יותר

עד עכשיו. כעת, אומר ממשל טראמפ, אנחנו הולכים לנקוט גישה קצת שונה בדיפלומטיה הישראלית-פלשתינית, ולבסס דינמיקה בריאה יותר. קודם כל, אמריקה אינה סוגדת עוד למתכון בן חצי המאה של "שטחים תמורת שלום". שלום ושגשוג הם רווח כשלעצמם. ובאשר לשטחים, ובכן, הבה נראה אילו הסדרים יהיו הוגנים, מציאותיים ובני קיימא במצב הנוכחי. אין שום דבר קדוש בקו שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק").

שנית, ארה"ב תיישם, בגדר הסביר, את חוק התשואה הפוחתת: מי שאינו מוכן להתפשר - יפסיד. אם אבו מאזן לא ייכנס לדיון על מה שמכונה "עסקת המאה" של טראמפ, ויחשוב שהוא יכול לחכות לעסקה טובה יותר שממשל אמריקני עתידי בעל נטיות יותר פרו-פלשתיניות יכפה על ישראל-שיחשוב שוב.

הזמן לא יעמוד מלכת. כמו משטר אסד, גם הרשות של אבו מאזן עלולה לאבד את הלגיטימציה המוסרית והפוליטית שלה כמדינה-למחצה אם תמשיך לנקוט מדיניות איומה הכוללת "תשלום עבור רצח" (מתן תמריצים לפעולות טרור נגד ישראל) וניסיונות להפליל את ישראל במוסדות בינלאומיים, ותסרב לנהל מו"מ לפשרה הגיונית ומאוזנת עם ישראל.

סירוב כזה עלול לגרום לממשל טראמפ להחיל את תקדים הגולן גם על הגדה המערבית. הוא עשוי להכיר בריבונות הישראלית על חלקים מיהודה ושומרון (למשל, מירושלים רבתי עד יריחו ובקעת הירדן, או ברוב שטח C); או לחלופין לסגת לחלוטין מתמיכתו בעצמאות פלשתינית, ולחזור להשקיע באופציה של חסות ירדנית על חלקים מהגדה.

בקיצור: היבטים של ריבונות פלשתינית שהרשות עשויה לקבל כיום בעסקה עם ישראל על חלקים מסוימים ביהודה ושומרון, לא בהכרח יהיו בני השגה גם בעוד שנים מספר. מוטב לו לאבו מאזן שימהר לקפוץ על העגלה, או שייאלץ לשלם את המחיר הכואב עד מאוד של החמצת ההזדמנות.

גם יהודים בהר-הבית

המהפך שעשה ממשל טראמפ בדינמיקה הפוליטית נוגע לישראל ולפלשתינים, דינמיקה שהשפעותיה המזיקות מורגשות כבר זמן ארוך, הוא בעל ערך עצום. הוא הופך על פיו את מגרש המשחקים הדיפלומטי במזרח התיכון ויוצר לחץ לתנופה ולהתקדמות של ממש, משום שהוא מעביר את המסר שהזמן פועל נגד האינטרסים הפלשתינים.

אני מקווה שתוכנית השלום של טראמפ תעשה עוד צעד נוסף קדימה. יהיו אשר יהיו הרעיונות שיוצגו בתוכנית ביחס לגבולות, אני סבור שחובה על ארה"ב להתנגד להכחשת ההיסטוריה היהודית בירושלים ולהתנהלות הצבועה, האלימה והמקוממת של הוואקף בהר-הבית.

התוכנית של טראמפ צריכה לעמוד על זכויות התפילה של יהודים בהר-הבית, הן משום שהדבר יעשה צדק עם העם היהודי והן משום שהוא יאלץ את הפלשתינים להכיר בעל כורחם בקשר העמוק של העם היהודי לאתר הקדוש ולארץ הקודש. ניתן לאפשר תפילה יהודית במקום שבו עמד בית המקדש הראשון והשני (ולא רק מתחת להריסות המקדשים הללו, מחוץ לחומה החיצונית של הר-הבית, במקום הקרוי הכותל המערבי), מבלי לגלות חוסר כבוד כלפי האיסלאם.

אחת האפשרויות היא הסדר חלוקת זמן באתר, בדומה להסדרי התפילה המופעלים במערת המכפלה. לחלופין, ניתן יהיה להקים בית כנסת צנוע בשולי הרחבה העצומה והבלתי מנוצלת ברובה של הר-הבית, באופן שלא יאפיל על שני המבנים המוסלמיים הגדולים הניצבים על ההר או יערער על אולמות התפילה הענקיים שמתחת למסגד.

אפשר לקרוא לזה חוק התשואה הגוברת: הנעת הפיוס בין ישראלים לפלשתינים באמצעות ערעור על אמיתות בלתי ניתנות לשינוי והתמודדות עם הבלתי נמנע.