ניתוח ספרותי-סוציולוגי של השיר "הֵן אֶפְשָר"

הן אפשר

בשלכת נושב כבר הסתיו,
האבק בדרכים אט שקע,
והיום רק אליך נשרף
וחולם על פגישה רחוקה.

הן אפשר ועוד ערב יבוא,
והשער יחרוק לו דומם,
ועיניך יהיו כה טובות
כמו אין מלחמות בעולם.

פזמון-חוזר:

הן אפשר, הן אפשר,
שיהיה זה פשוט כבר מחר.
הן אפשר ובג'יפ שעבר וקורא הוא לשנינו לשוב
- שאגו בחורים כי נגמר.
הן אפשר, הן אפשר,
שיהיה זה פשוט כבר מחר.

הן אפשר כי חדרך העצוב
מחכה בחוורון קירותיו
וקורא הוא לשנינו לשוב
מקרבות, מדרכים ומסתיו.
הן אפשר כי פתאום נפגש
במשלט או בדרך עפר.
הן אפשר בין עשן ובין אש
גם לחלום שהכל כבר נגמר.

פזמון חוזר:

הן אפשר, הן אפשר...

השיר נכתב בימי המלחמה של שנת 1948; (מִלִּים: חַיִּים חֵפֶר; לַחַן:דָּוִד זְהָבִי).

הרשימה מוּקדשת לְזֵכֶר אַבְרָהָם שִׁמְעְוֹנוֹבִיץ', איש "מעונות הפועלים" בגִבעתים, שנפל במלחמת העצמאות; והיה ביַלדוּתי מַדְרִיכִי בִּתנועת "השומר הצעיר" לפני המלחמה; ולזֵכֶר יוֹסְקֶה פִּינְסְקִי מקיבוץ גבת, שנהרג במלחמת סינַי 1956 (שבָּה גם השתַתפתי) מִמַאֲרָב בדרך לשַׁרְם אַ-שֵיךְ, והיה בנעוּרי מַדְרִיִכִי בּ"נוער העובד" בשכונת בורוכוב.

הקדמה

השיר נכתב, כּאמור לעיל, בשנת 1948 (ואולי בסתיו שלפני סוף השנה הקודמת) בּימי מלחמת-העצמאות (שהייתה הארוכּה שבּמלחמות, מעל לשנה ורבע, ומִספּרּ ההרוגים והפּצועים שהיו בּה - היה הגדול ביותר בּתולדות מלחמות ישראל). שיר זה, בלחן הנפלא של דוד זהבי, הוּשׁר בּפי חברי להקת הפּלמ"ח "הצ'יזבַּטרון" בּמהלך המלחמה ואחריה, כּשהופיעה כּלהקה אזרחית; והשיר הזה היה כּהִמְנוֹן הלהקה, וּכהִמנוֹנָם של כּל אלה ששרו אותו אִתָּם ואחריהם; ושהאמינו, בּכל לִבָּם בַּשָּׁלוֹם, וקיווּ, בּכל מְאוֹדָם, שאכן הוא יבוא אחרי המלחמות. השיר מבטא את שני הדברים השזורים זה בזה: הן את התקווה של היחיד (הלוחם) להגשמת חלומו על פגישה עם אהובתו (שגם היא בין הלוחמים) והן את תקוות הרבים (העם כולו) להגשמת חלום השלום. הבשורה של השיר היא, איפוא, שהגשמת חלומות אלה תיתכן והיא בּגדר המציאות, או לפחות בּתחום האפשרי.

מבּחינה אֶטימולוגית של חֵקר שורשי המילה "אֶפְשָׁר", החוזרת תֵּשַׁע פּעמים בּשיר, היא בּאה מהשורש "פשר", וקרובה, כנראה, אל השורש "פתר", ושמשמעותה היא, הן בארמית (פְּשַׁר) והן בערבית (פַשַׂרַ - בְּאות פֵּא רָפָה), כי יש פִּתְרִוֹן, שעַם, או אָדָם בודד - הֵתִיר, כּלומר חָקַר וּמָצָא יְכוֹלֶת, שֶׁתִּתָּכֵן יכולת, שֶׁיִּתָּכֵן ויש דרך לביצוע דבר-מה הניתן להֵעָשׂוֹת, ממש כמו המילה השגורה בלועזית אירופֵּאית - "פּוֹסִיבִּל", ודומיה.

בשיר מופיעים המושגים "סְתָו" ו"שַׁלֶּכֶת", שרצוי להגדירם במדויק, כּלהלן: ה"סתיו", היא עונת שנה השלישית, שבאה לאחר עונת ה"קיץ" ולפני עונת ה"חורף". עונה זו מתקיימת בחדשים תשרי, חֶשון וכִסלֵו, ולפי לוח-השנה הגרגוריאני - בין 22 בספטמבר ל-21 בנובמבר.

ה"שלכת" מוגדרת כִּתקופת נשירת העלים בּמַרבּית העצים שאינם מַחְטָנִיִּים (כמו שָקד, תוּת וכדומיהם) והיא מתחילה בעונת הסתיו.

אופי ומִבנה השיר

זהו שיר-תְּקְוָה לבוא הַשָּׁלוֹם שיביא גם לאיחוד האוהבים, בּעוד שהרקע שלו ומהלכו מתקיימים בּעֵת הַמִּלְחָמָה. בּשיר זה יש גם אלמנט רומַנטי של געגועים, שבו החֶברה והיחיד (הָאָנוֹנימי) מקווים לסיום הקרבות ולחזרה מהם לרוגע ולשלווה שבּעִתות שָׁלוֹם, וכן להגשמת האהבה של היחיד בּשוֹך המלחמה ועם "פּריצַת" השָׁלוֹם.
השיר בּנוי כּפזמון, או זמר-עם, והוא בּן ארבּעה בּתים, ופזמון-חוזר (רֶפְרֵין), שמוִבָא שתי פּעמים, כּל פּעם לאחר צֶמֶד של שני בּתים.
בּתי השיר, בּני ארבעה טורים כּל אחד, הכּתובים בּשורות קצרות. הטורים מחורָזים בּחרוזים שלֵמים, או כּמעט-שלֵמים, המַקפּידים על שויון הצלילים של סופֵיהם. לטורים אלה יש קצב חריזה קבוע של אב אב.

משקל ומִקצב בּתי השיר הוא אחיד וכל טור הוא בּעל שלושה אֲנַפֶּסְטִים, היינו: בּמלים, או בצֶמֶד מלים, הקצב הוא בּן שלוש תנועות, כששתי הראשונות שבּהן אינן מוּטעָמוֹת והשלישית היא זו המוּּטעמת.

לעומת זאת, בּפזמון-החוזר יש ששה טורים קצרים, בחריזה אחידה של אא (אפשָר-מחָר, עבַר-נגמַר, וכו'), כּאשר שני הטורים הראשונים חוזרים בִּשלמותם בִּשני הטורים האחרונים.

מבחינת המשקל, הפזמון החוזר דומה למשקל הקבוע של שלושה אנפסטים בכל טור, פרט לשתי השורות - הראשונה והחמישית מבין השש - שהן בּעלות שני אנפֶּסטים בּלבד.

תוכן השיר

שני הטורים הראשונים בבית הראשון מתיחסים לאקלים האופייני של הסתיו: משב-הרוחות הגורם לשלכת, ולשקיעת האבק שגורמים גשמי היורה. השורה שלישית והרביעית מתייחסות לאדם פלוני, שנרמז (כפי שעולה אח"כ, בהמשך השיר) כי הוא לוחם ומשתתף בשדות הקרב, אשר "נִשְׂרָף" אל אהובתו, והוא חולם להיפגש עמה אי-שם בשוך הקרבות, או בהפוּגה מהן.

הבית השני מבטא את התקווה שבּחלומו של הלוחם, שעשויה להתגשם ("הֵן אֶפְשָׁר" שתתקיים) להיפגש עם בּחירת-לִבּו, שעיניה "יִהְיוּ כֹּה טוֹבוֹת,/ כְּמוֹ אֵין מִלְחָמָה בָּעוֹלָם...", היינו: כאשר תשׂרור השלווה של יְמוֹת ועַרְבֵי-הַשָּׁלוֹם. אלא שבשורה הראשונה והשניה של הבית אולי יש הסתַיגות, או סתירה קלה: "הֵן אֶפְשָׁר.../ וְהַשַּׁעַר יַחְרֹק לוֹ דּוּמָם", השער הנפתח, על-פי השיר, חורֵק ולֹא דוֹמֵם ושָׁקֵט, כי הרי סיבת חריקת השער מלֻוָּה בקול השִפשוּף, או החיכוּך של הצירים (כשהם אינם משומנים דַּיָם) עם העמוד התומך בהם, ואולי גם בקול החיכוּך עם ריצפַּת התַחתית של השער בהיפתחו (אם הוא אינו מוצב בּדיוק בּמַקבּיל לתַחתיתו).

הבית השלישי הוא הפיוטי יותר משלושת קודמיו בכך שמובאת בו האנשה של חדר אהובת הלוחם: החדר עצוב ומחַכּה בּודד, חיוֵר (וכאן גם בא דימוי הפיוטי היפה: החדר "מְחַכֶּה בְחִוְרוֹן קִירוֹתָיו") וגם קורא לזוג האוהבים לשוב איש אל זרועות אהובתו, שגם היא, כדברי השיר, נמצאת בין הלוחמים (כפי משהדבר מודגש יותר בבית הרביעי שלהלן), אך במקום אחר, כנראה.

הבית הרביעי, שהוא המשך עלילָתי לקודמו, אבל גם הוא מסתמך על המִקרִיוּת של "הֵן אֶפְשָׁר", (המוכרת לנו מהבית השני והמוּדגשת מאד בבית-החוזר, שבּא לאחר שני הבתים הראשונים, ולאחר שני הבתים האחרונים): יתכן שאוּלי יִפָּגֵש זוּג הנאהבים, אֵי-שָׁם ("בְּמִשְׁלָט, אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר") וכיוון שאפשרות זו רחוקה למדַי, הלוחם כאילו מצטדק על הבעת המשאלה הזאת, ומוסיף שזוהי רק תִקוָתו. ושזהו מעֵין חלום, המקביל לחלום "שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר", וכַּוָּנָתו לסִיום קרבות העשן והאש של המלחמה, המוּבא בִּלשון זְמַן עָבָר.

הבית-החוזר מדגיש שוב ושוב את האפשרות לסִיּוּם מַצַּב הַמִּלְחָמָה "פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר", והוא רואה את חזון-הסיום הזה בתמונת הבחורים-הלוחמים השואגים מהג'יפּ שהקרב "כְּבָר נִגְמַר".

כאן אולי המקום להעיר, כי כותב המִלִּים, חַיים חֵפר, נטל לעצמו רשות וחופש לערבֵּב בּין הזמנים עָבָר ועָתִיד: יתכן "שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט" (בשורות השניה והשישית) - בזמן עָתִיד, מול "שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר" (בשורה הרביעית) בזמן עבר. אבל הכל הָיָה יכול ויִהְיֶה יכול להֵעָשׂוֹת. הַיִּתָּכְנוּת (="הֵן אֶפְשָׁר") הזאת של גמר המלחמה חוזרת כאן חמש פעמים, והכמיהה לְשָׁלוֹם, לְשַׁלְוָה וּלְאַהֲבָה, שיָבואוּ אחריה , היא שִׂיא הַמַּאֲוַיִּים - או תַּמְצִית הַכְּמִיהָה - של הַלּוֹחֲמִים ושל כּל הָעַם, וכמובן גם שמו של השיר הַמְעֻלֶּה הזה, שכּאמור היה כִּמְעֵין הִמְנוֹן של תקופת מלחמת-העצמאות וגם אחריה.