במשך שנים נהג בארץ, בתחומי המשפט השונים - הן בתחום המשפטי הפלילי והן בתחום המשפט האזרחי - העיקרון הידוע, המפורסם ברבים, בשמו הלטיני
"עיקרון הסוב יודיצה". עיקרון זה שנותר קיים, כיום, אך ורק באשר לתחום המשפט הפלילי - לאחר תיקון הסעיף הרלוונטי בשנת 2002 - מוצא ביטויו בהוראת סעיף 71 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. זו היא לשונו של סעיף לחוק בתי-המשפט, כדלהלן:
-
"71. (א) לא יפרסם אדם דבר על ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור.
(ב) לעניין סעיף זה, "ענין פלילי התלוי ועומד בבית משפט" - משעה שהוגשה לבית המשפט באותו ענין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים".
סוב יודיצה הינו מונח לטיני שמשמעו, בתרגום מילולי,
"תחת לשופט". משמעות הדברים הינה, כי משעה שהחל בית המשפט לדון, בעניין מסוים -
ובענייננו אנו, בעניין פלילי התלוי ועומד בבית המשפט - הרי אסור לפרסם, דבר וחצי דבר, בכלי התקשורת המשודרת, האלקטרונית והמודפסת כאחת, על עניין פלילי זה.
מדובר במונח המתאר ניהול משפט שוטף, המצוי בעיצומו בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן פסק-הדין. עיקרון הסוב יודיצה קובע, שאסור לכלי תקשורת לחוות דעה על הפסיקה ועל ההליך המשפטי, גם יחד, בטרם מוכרז פסק-הדין בידי השופט. ההיגיון הניצב מאחורי עיקרון זה נועד להבטיח זכות להליך הוגן והוא נובע מחשש שבבוא בית המשפט לדון בתיק, עשויה דעת השופט לנטות - בעקבות הפרסומים בכלי התקשורת השונים - כך שייפגע שיקול דעתו המקצועי של השופט.
הגם שעיקרון הסוב יודיצה נועד להגן - ראש וראשונה - על אי-הטיית שיקול דעתו של השופט, הדן בתיק המונח לפניו, דומה עלינו כי עלינו לקחת בחשבון שיקול משני ומשלים -
על אף שהמחוקק וההלכה הפסוקה אינם מתייחסים אליו, ולו גם ברמז. כוונת הדברים הינה להגן על הטיית שיפוטו ושיקול דעתו של הציבור הרחב. הציבור הרחב - שאין לו כל ידע מוקדם בענייני חוק ואינו יודע מתי ראיה קבילה או פסולה להגשה בבית המשפט - עלול להיות מוטה בעקבות הצגת עניין משפטי, התלוי ועומד בפני בית המשפט, בכלי התקשורת השונים, בצורה חד-מימדית ומגמתית. ציבור רחב זה לא יוכל לקבל - בדיעבד ולאחר מעשה - פסיקה שיפוטית נוגדת
"בעניין שלו" שהוצג בפניו בצורה מגמתית וחד-מימדית. ציבור רחב שכזה עלול למתוח בעקבות מתן פסק-דין, הסותר -
לחלוטין - ציפייתו לפסק-דין שונה, מאשר פסק בית המשפט באותו עניין.
סופם של דברים יוצאת מערכת בתי-המשפט והשפיטה ניזוקה תדמיתית מכך, שהציבור הרחב סבור, כי השופטים אינם שופטים משפט צדק, לפי התפיסה הפופוליסטית שהוצגה, ביחס לאותו עניין משפטי בכלי התקשורת. אגב - תפקיד השפיטה הינו לעשות משפט ולא לעשות משפט צדק. לעתים רחוקות - בכל הכבוד הראוי - נפגשים הצדק והמשפט, יחדיו, בפסק-דין או אחר. בימים של שגרה וכעניין של קבע, צדק הוא אחד מכוכבי לכת וכוכב הלכת החמישי מהשמש.
לכן, ככל שהדברים תלויים בנו, סבורים אנו, בכל הכבוד הראוי, כי יש להחזיר את איסור הסוב יודיצה, גם באשר לעניינים אזרחיים ועתירות לבג"ץ ולבתי-משפט מינהליים, התלויות ועומדות בבתי-משפט וממתינות להכרעה שיפוטית בעניינן. עם זאת, אם יחשוב מי שיחשוב, כי בתחום הפלילי נאכף איסור הסוב יודיצה על כלי התקשורת המשודרת, האלקטרונית והמודפסת, נשיב לו כי הוא נאיבי גמור וכי הוא חי במדינה הקרויה, בשפת הנוער,
"מדינת לה-לה-לנד" או כי הוא
"חיב"ס", כלומר, בעברית תקינה ופרשנית -
"חי בסרט".
עיקרון הסוב יודיצה מופר על-ידי התקשורת, חדשים לבקרים. עיתונאים אחראים של ממש ובכללם זרזירי קול, העושים שימוש במיקרופון ובמקלדת, באופן חסר אחריות וחסר ביקורת עצמית, הרואים עצמם
"בעלי שליחות עיתונאית" - מטעם עצמם ומטעם עצמם, בלבד - מפרים, כולם יחד וכל אחד מהם, לחוד - בראש חוצות עיר ובשער בת רבים - איסור הסוב יודיצה. הפרת איסור הסוב יודיצה נעשית, על-ידם,
גם בקשר לעניינים פליליים התלויים ועומדים בבתי-משפט - בגלוי ובמפגיע - ואין, אין פוצה פה ומצפצף. רק לעתים רחוקות -
רחוקות מדי - רואה לנכון הפרקליטות לאכוף הפרת עיקרון הסוב יודיציה בתחום הפלילי נגד עיתונאים, בדרך של הגשת תלונה למשטרה נגד עיתונאים אלה.
הגשת תלונה למשטרה נגד עיתונאים -
אמיתיים ו"עיתונאים" מטעם עצמם, גם יחד - נחשבת לפגיעה ביסודות ובעקרונות הדמוקרטיה ובזכות היסוד של
חופש הביטוי. למה להם -
ובעיקר להן - לפרקליטים ולפרקליטות החושבים על המשך קריירה שיפוטית להסתכסך עם כלי התקשורת השונים? למה להם ולהן להצטייר כ
"אויבי הדמוקרטיה וכסותמי פיות", אם ניתן במחיר של שקט תעשייתי ועצימת עין, מפעם לפעם, להגיע אל משרת השיפוט הנחשקת, תוך תמיכה מסיבית של כלי התקשורת בהם לתפקיד זה? העבר הוכיח, כי שעה שהתקשורת יוצאת ב
"עליהום" ובביקורת
"ציבורית" - מוצדקת או בלתי מוצדקת, כאחת - על מועמד או מועמדת לתפקידי שיפוט, מוטב להם למשוך מועמדותם למשרה זו -
מיוזמתם ומיוזמתן הם - ויפה, יפה שעה אחת קודם.
גם המערכת השיפוטית ומערכת בתי המשפט נוטות לנער חוצנן, ממועמדים וממועמדות
"בעייתיים" ולהימנע מלתת להם כתף ותמיכה. ככל שגדלה הביקורת הציבורית על המועמדים והמועמדות ה
"בעייתיים", לתפקידי שיפוט - וככל שביקורת זו מרעידה את זגוגית חלונות הנהלת בתי-המשפט, ברחוב כנפי נשרים בירושלים - כך תיטה מערכת זו להושיט
"כתף קרה" למועמדים ולמועמדות שכאלה. האם לא די בכך שהעיתונאי לשעבר, בן-ציון ציטרין, ומי שעוסק - כיום - במתן שרותי ייעוץ אסטרטגי תקשורתי, יחד עם כותב שורות אלה, אילצו המערכת השיפוטית לפרסם -
מראש וברבים - שמות המועמדות והמועמדים לתפקידי שיפוט? האם לא די בכך, שבעקבות זאת פתחו עניין מינויים אישיים אלה לדיון ציבורי, חופשי ופתוח? למה להסתכן בעוד הגבלות ומגבלות שיטיל הציבור על המערכת השיפוטית בעקבות התנהלות בלתי נכונה, בעליל? למה לסכן את השקט התעשייתי היכול להיות מופר, שלא לצורך, ב
"שאלות עקרוניות"?
כתב אישום נגד שני מגישי הטלוויזיה? ומכאן נשוב שנית אל עניין הפרות החוק המתבצעות, דבר שבשגרה, בידי התקשורת המשודרת, האלקטרונית והכתובה, גם בקשר -
ובעיקר - לעניינים פליליים התלויים ועומדים בבתי-משפט. ערוצי הטלוויזיה השונים מתחרים ביניהם מי ישיג ויפרסם ראשון קלטות וידאו מחקירתם של חשודים - שהוגש או טרם הוגש כתב-אישום בעניינם - אבל טרם נגזר דינם ועניינם הפלילי, בו נחשדים או מואשמים הם, תלוי ועומד בבית משפט. האם יכול נאשם או חשוד שכזה לזכות למשפט הוגן לאחר שהציבור הרחב
"שפט" אותו, כמו-גם
"הרשיע" אותו, על-פי רגשותיו, בהיעדר מלוא העובדות הנדרשות מצויות בידו, כשהוא פועל,
בעיקר, על בסיס רגשי גרידא.
אתמול הובא לדיון בתוכנית הבוקר -
"בבית המשפט של אורלי וגיא" - עניינה של נאשמת, המצויה בחודש השלישי לתקופת הריונה, שהורשעה - כנראה בהליך פלילי, בבית המשפט המחוזי - בנהיגה חסרת זהירות, כשיצאה לעקיפה, תוך שהיא עוקפת שתי מכונית, גם יחד וכשניסתה לשוב לנתיב, ממנו יצאה לעקיפה, פגעה בנהג והרגה אותו. עונשה נגזר לשנתיים מאסר.
"בבית המשפט של אורלי וגיא", נכחו - מלבד שניים אלה - גם פרקליטה של הנהגת הדורסת ובעלה. גרסתה של התביעה המשטרתית או הפרקליטות, לא נשמעה ב
"בית משפט זה", אולם פרקליטה של האישה הודיע בשידור חי, כי בדעתו להגיש בקשה רשות ערעור (
או אולי היה זה ערעור בזכות, לא ניתן היה להבין עובדה זו, לאשורה, בשידור) על פסק-הדין לבית המשפט העליון ולבקש ממנו עיכוב פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, שפסק, בפסק-דין שיצא מלפניו, כי דינה של נהגת דורסת זו - מאסר בפועל בן שנתיים ימים.
איני מכיר את מלוא עובדות המקרה המדובר. למעט שימת דגש על עובדת הריונה של הנהגת הדורסת והעובדה כי תוגש בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות - בשידור חי זה - לא טרחו פרקליט הנהגת הדורסת ובעלה, למסור פרטים רלוונטיים ונחוצים. לא ברור מה היו נימוקי בית המשפט, בהטילו עונש של שנתיים מאסר על הנהגת הדורסת
והאם הייתה היא בתקופת הריונה, בעת מתן גזר-הדין הפלילי או שהיא הרתה - רק לאחר מתן פסק-דין זה? כך נראים הדברים כאשר מנהלים משפט או כאשר מנהלים ערעור בכלי-התקשורת המשודרת, האלקטרונית והכתובה, במקום לנהל אותו, במקום הטבעי, הנכון והיאה לו - בבתי-המשפט. האם לא די בקיומו של עיקרון פומביות הדיון, הנהוג במערכת בתי-המשפט ואשר הועלה על-ידי בית המשפט העליון לדרגה של זכות חוקתית וזכות יסוד, יציר ההלכה הפסוקה, כדי לספק את יצר המציצנות של הציבור? ובהנחה שאורלי וגיא הפרו את הוראת סעיף 71 לחוק בתי-המשפט ופגעו -
ביודעין ובמזיד - מבלי לקבוע עובדות, לאשורן, בעיקרון הסוב יודיצה, בהבאת עניינה של הנהגת הדורסת, לשידור פומבי ב
"בית המשפט שלהם", שעה שטרם הסתיימו ההליכים הפליליים, בעניינה היא, האם יימצאו פרקליט או פרקליטה, אמיצים דיים, כדי להגיש כתב-אישום נגד
"מלכי רייטינג" אלה?
מכיוון שכולם כועסים על ישראל ללא סיבה אמיתית, רק מתוך אנטישמיות, לתת את המתנה...
