לפעמים אנחנו החמאס של עצמנו

ללא כל התרעה או אזעקת 'צבע אדום', מבלי ששמנו לב, פתאום התחלנו לתקוע לעצמנו מקלות בגלגלים באמצעות העוצמה האנושית החדשה ממנה לא נצליח לברוח. המציאות החדשה בעידן הנוכחי, בו לכל אדם ישנה נגישות לתקשורת המונים, מאתגרת את כולנו ומאלצת אותנו למצוא פתרונות חדשים. הודעות המידיות ברשת ה-WhatsApp אשר הגיעו להמון הישראלי בשבועות האחרונים התפשטו כאש בשדה קוצים והותירו אותנו להתמודד עם תופעה אשר פוגעת בעורף הישראלי ובבטחון המדינה. האם נהפכנו לאויב הכי גדול של עצמנו?

בכדי להבין מהו הפתרון המתאים ביותר לבעיה החדשה שהתעוררה, חשוב לעשות הבחנה בין התכנים השונים של ההודעות אשר הגיעו להמונים במהלך מבצע "צוק איתן" ואפילו מעט לפניו בעת חטיפת הנערים. הסוג הראשון הינן הודעות אשר בעלות תוכן שקרי. מילא ורוב ההודעות היו מתחילות אצל האויב שמנסה לתעתע ולעורר בהלה בקרב הציבור הישראלי, אך מרבית ההודעות דווקא מגיעות מתוך הציבור הישראלי עצמו. רק בתחילת השבוע הורה לנו "פיקוד העורף" לפנות עצמנו אל המרחב המוגן בשעה 12:16 בדיוק כיוון ובאותה העת צה"ל יתקוף ברצוע עזה. ההודעה הופרכה כמובן לאחר מספר דקות. ואנחנו נשארנו עם סימן השאלה הגדול, מיהו אותו פעיל ג'יהאד ישראלי שכל-כך רוצה ברעתנו? מדוע רבים מאתנו אשר המקבלים מסרים מסוג זה מרגישים תחושת אחריות ומפיצים את ההודעות מבלי לחשוב על ההשלכות החמורות שיש לכך?

עיון קצר בחוק העונשין הקיים יכול לתת מענה ראשוני למציאות החדשה: סעיף 159 מתוך חוק העונשין אומר כי "המפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור או להפריע לשלומו, והוא יודע, או יש לו יסוד להניח, שהן כוזבות, דינו- מאסר שלוש שנים". אומנם חוק העונשין יצא בשנת 77, אך חוק זה מעולם לא היה רלוונטי יותר. יש לקחת את כלי זה, לעדכנו ולעשות בו שימוש מידי לפני שהמצב יחמיר עוד יותר - הסלמת רשתות חברתיות טוטאלית.

גם הסוג השני - הודעות בעלות תוכן אמיתי אשר מגיעות לציבור בטרם המידע הספיק לעבור צנזורה מוכחות כבעייתיות ביותר. מדוע ציבור שלם (כולל האויב) צפה בהודעה על הרחבת המבצע? "ברגעים האחרונים התקבלה החלטה בקבינט הביטחוני על יציאה למבצע צבאי מעמיק בעזה. 4000 צווי 8 חולקו. המבצע יקרא 'צוק איתן'". מבלי לחפש מדליף ולתלותו בכיכר העיר, כולנו אשמים גם יחד.

הודעות שכאלו מהוות סכנה מידית לבטחון המדינה ועל כן הפתרון היחיד הינו חינוך מחדש, הן של הציבור הישראלי והן של מקבלי ההחלטות. על הציבור להבין כי יש בידו כלי בעל עוצמה הרסנית ולכן עלינו ללמוד מתי יש לרסן את עצמנו ומתי להשתמש בכוח שיש לנו בידיים. מהצד השני, על מקבלי ההחלטות והמערכות להבין כי בעוד שבעבר ההחלטות התנהלו מאחורי הקלעים ואף נשארו שם, כיום בעידן הגלובלי כל הקלפים פתוחים ולכן יש להתנהל בהתאם למציאות החדשה. עלינו להבין שלפעמים אנחנו החמאס של עצמנו ובמציאות הווירטואלית אין כיפת ברזל שתיירט את המידע המסוכן שאנו מפיצים.